היום בצהריים הואזה הצהובה המכוערת, זאת שהגיעה עם הדירה ולאף
אחד אין כוח לזרוק, התרוממה שלושים סנטימטרים באוויר והתנפצה
על הרצפה. זה לא שהגעתי הביתה והיו רסיסים על הרצפה. זה קרה
מול העיניים שלי. אני לא כל כך בענין של אמונות טפלות, אבל
המראה הזה, של השמש באמצע החלון והצל על הקיר, נע בלי יד
מכוונת - וכבר אני עיילה, מתפללת ומבכה את שקיעת החמה.
בכל אופן, מיד רצתי להביא סולם ועליתי לבוידעם, לדבר עם אלפרד.
אלפרד גר שם כבר כמה שנים. גם הוא הגיע עם הדירה. גיליתי אותו
במקרה, כשפתאום שאלתי את עצמי מה יש מתחת לוילון האדום מעל
הדלת שלי. אלפרד תמיד אומר שהאור בהיר יותר שניה לפני
הקטסטרופה, ושהצרה תבוא ממערב. אני לא ממש מתייחסת לדברים שאיש
שגר בתוך בוידעם אומר, אבל פתאום באה קטסטרופה קטנה, ומי יודע,
אולי אין נביא בעירו, או משהו.
אז פתחתי את הדלת של הבוידעם, וראיתי שאלפרד ישן. מוזר. בכל
השנה שאני גרה בדירה אף פעם לא ראיתי אותו ישן. בלילות הוא
לפעמים רוקד בתוך המנהרה הקטנה שלו, ריקודים עם הרבה קפיצות,
אז אני זורקת נעל מעל הדלת כדי שיפסיק. כל כך הרבה תשומת לב
לאיש כל כך קטן. הערתי אותו, ואמרתי לו, מה אתה ישן, הואזה
נפלה. מה יש לך להגיד על זה? והוא עטה ארשת מהורהרת נורא,
ואמר, ממערב. אמרתי לו, מה מערב, אף פעם לא יצאת מהבוידעם.
הצרה תבוא ממערב, הוא חתם, ואני הבנתי שהטמבל רוצה להמשיך
לחזור על עצמו, והחלטתי למצוא פתרון מכיוון אחר.
יצאתי מהבוידעם, והשארתי את אלפרד לגמגם לעצמו, זהירות, אש,
צהריים כל כך יפים. הכנתי לעצמי כוס קפה והתיישבתי בסלון. נניח
שסוף העולם מתקרב. מה הייתי רוצה להספיק לעשות. הגעתי למסקנה
שאף פעם לא זרקתי כוסות מהחלון. אני גרה בקומה שלישית, וכבר
כמה ימים שכשמגיע הערב ואני בסלון, וחושך, ופושקין, וכל מה
שאני רוצה זה לזרוק את ספל הזכוכית שבידי על כל העיר שלמטה.
אז היום אחרי הצהריים זרקתי. הספל פגע בקרקע והתנפץ. כמה שניות
אחרי שמעתי צליל ריסוק עז ואחריו צעקה. אלפרד יצא מהבוידעם
בפעם הראשונה, ואמר, מטורפת.