אחד
ניצה הגדולה שכבה על הצד ו
החיילים זיינו אותה מפה ומשם,
אחר כך הם השתיקו אותה
שתשתוק.
אחרי הזה ניצה הקטנה ישבה בצד
והיא בכתה וקראה ז'ורנלים של סקס.
ואז היא יצאה לרחוב,
שלטי הפרסומת האהובים הנחו אותה בדרכה האפלה,
הביתה אל פגרי ה סוסים והחמורים.
כל הזמן החיילים רוצים אוסקוט אוסקוט, וניצה הקטנה
שותקת ושותקת ואחרי הזה היא שוכבת על הצד ובוכה
וקוראה ז'ורנלים של חתונה. חושבת על יקירתנו חברת הפרסומת.
ניצה הקטנה עוברת ברחוב ומהרהרת
כשבחוץ חשוך בפנים מואר
כשבחוץ האור בפנים קר. משורר כותב על דף נייר
אבל המוות המוות המוות המוות,
הוא שואל מתי מתי נפסיק נפסיק לדבר לדבר כפול כפול.
שניים
צמד חמד, ניצה הקטנה וניצה הגדולה,
הקימו בית זונות מאולתר על רצפת פגרי החמורים,
בזמן החיילים תמיד רוצים אוסקוט, אחרי זה הם הולכים.
שלושה
ניצה זונת צמרת בקיוטו,
לקוחות יפניים אף פעם לא רוצים אוסקוט מאוד מנומסים,
ואחרי רוחצים ידים ואומרים תודה ואף פעם לא צורחים אוסקוט,
אוסקוט.
ניצה מתאפרת. אחרי זה יוצאת את הבית לקניון.
אחרי זה חוזרת שוב ומסירה את האיפור.
המשורר, במקרה הטוב, לוחך את האפר,
טוחן בשיניים לחות את השיר, גוהר על הנייר
כותב מילים כמו
מהות
שיגרון
אבטיח.
אחרי זה ניצה הקטנה שותקת
ומסירה את האיפור הלבן מהפנים,
ישנה.
ארבעה
ולפני זה ניצה היקרה נולדה
בשישי ביוני אלף ותשע מאות
ושמונים ושתיים, אמא שתקה ואבא ידע.
החיילים בשפך האוולי לא ידעו, להם
החול לא נרעד בשתיקה,
הם לא ידעו שיהיה בסוף אוסקוט, אוסקוט,
ותשקוט הארץ עולמיא. |