לשנייה מחייכת, ואז שוב בוכה. זה לא בגללך, אני שוב מבטיחה.
ולמרות ש'מבטיחה' היא לא המילה המתאימה פה, היא משתלבת טוב.
הרבה יותר טוב מ'משקרת'. אולי זה בגלל שאני שוב משקרת לעצמי.
או שפשוט אני ממש רוצה להבטיח, ולא מצליחה. אני בוכה בגללך,
צרחתי שנייה אחרי זה, אבל כבר היית רחוק. ואולי טוב שכך. מה
יקרה אם תשמע?

לשנייה צוחקת, ואז שוב שותקת. אתה מבקש לדעת על מה אני חושבת,
ובאמת שרציתי לספר לך, אבל אני לא יודעת בעצמי. או יודעת
ומכחישה, שזה נשמע קצת יותר הגיוני, אפילו שאני לא רוצה. אני
חושבת עליך. שוב. תמיד. ולפי מה שנראה עכשיו, אז גם לנצח. עוד
לא החלטתי אם זה טוב או רע. יום אחד אני אספר לך, ונצחק על זה
ביחד. או שאני אצחק לבד, זה תלוי בעיקר במצב-רוח.

לשנייה כולי שלך, ואז שוב מתחרטת. והלוואי שיכולת לדעת, אבל
אסור לי לספר. או שאסור לך לדעת. אם רק היינו מפסיקים את המשחק
ומדברים, ולא ברמזים, אולי יכולתי להמשיך, אבל כוחי אוזל
לאט-לאט. זו מחלה חשוכת מרפא. כנראה שנדונתי למוות, ואתה תצטרך
לחיות עם זה. מנסה לשכוח דברים שחשבתי פעם. לא רוצה לשכוח
אותך. גם לא יכולה.

לשנייה אני, ואז שוב אתה. וזה כואב כל-כך שאתה אפילו לא מבין
שאין פה כוונה. שהכל ידוע מראש ושהגורל מכתוב. היינו רוצים
לקבוע את עתידנו, שנינו בני-אדם מעשיים. ואתה מפריע לי לעשות.
אי-אפשר לעשות דבר אחד ולהרגיש אחר. הייתי כל-כך רוצה לשנוא
אותך, אבל אני לא מתווכחת עם גורל ועם ייעוד. אף פעם לא אמרת
לי מה אתה חושב. כנראה שזה לא נועד לקרות.


וכל זה לשנייה... רק לשנייה אחת קטנה...