יום א', 25 לאפריל, החורף עדיין לא נגמר, ושלג בחוץ. בערך שני
מטר וחצי של שלג לבן טרי ורך מכסה את הבית שלי. לא ממש מפריע
לי, גם ככה אין לי מה לעשות בבית. אני חוזרת רק עכשיו מחבר
שלי, שעשה לי מסיבת הפתעה ליום ההולדת שלי. היה ממש כייף
ומעייף. ואני חושבת לעצמי - אם אני לא אכנס הביתה, איפה אני
יכולה לשרוץ הפעם? אחרי הרהורים עמוקים על המדרכה הרטובה,
קמתי, עם ג'ינס רטוב בישבן, וכיוונתי את גופי לחברה טובה שלי -
אניטה שלי, שכבר 3 חודשים חולה בבית. מחלה סופנית... היא עלולה
ללכת מאיתנו בכל רגע...
יהיה מצחיק לבוא אליה ושהיא תגיד לי מתוך המיטה החולנית שלה
מזל-טוב רועד, ותתחיל להיחנק ולהשתעל מרוב אהבה.
"זה בסדר, גם אני אוהבת אותך..." וחייכתי אליה פרצוף של
'ידעתי שזה יקרה', "נראה לי שהיום אני לא אכנס הביתה..." אמרתי
לה בתקווה שלא תציע לי לישון איתה, ושחס וחלילה בבוקר אימא שלה
תדחוף לי מאכל רוסי עתיק, מאכל שעובר כבר דור שישי במשפחה.
וליפני שהיא הספיקה להוציא מילה מהפה היבש שלה, אמרתי שאני
חייבת ללכת.

בדרכי לחפש את עצמי, עברתי ליד הבית שלי, השלג כיסה אותו כבר
עד הגג ורק האנטנה עוד נשמה אוויר קריר וצלול. אני צועדת, ויש
רעש נעים של שלג נמחץ תחת רגלי. רואה את חתול שלי מפריש רעלים
לסביבה הלבנה. "מה נשמע?!" צעקתי לו, אבל הסנוב לא הגיב לי,
סתם מתפדח לדבר איתי  מול החברים הערסים הג'ינג'ים שלו.
לפתע הנעל נתקעה באבן גדולה שהייתה תחת השלג, ונפלתי על הפנים
בתוך הקור!
לקח לי כמה דקות להבין שאני חייה. בעודי מנסה לקום, אני נזכרת
בתמונה של חתול שלי, יותר נכון, בתמונה של התחת של חתול שלי...
כשנעמדתי על הרגליים, הרגשתי סחרחורת, ואוויר חם לפתע. אני
מביטה לצדדים, ואין חתול, ואין בית מכוסה בשלג, ואין כלל שלג!!
עוד כמה דקות של 'שיואוווו אני בשוק אני בהלם'!!! , והתמונה
עדיין לא מתבהרת לי! כל חיי אהבתי את אימא שלג, והייתה לי אחות
שקראו לה שלג, והשם משפחה שלי הוא 'הר-שלג' בגרמנית, אבל למות
בשלג?! זה הדבר הכי נוראי שיכול לקרות לי! הייתי מבינה למות
בחמסין, או במדבר! אבל לא עכשיו, לא בתנאים האלו! פעם ראשונה
אני יכולה להגיד, אחרי עובדות משקרות 'אני לא רוצה למות'! אני
מרגישה טוב, ואני נושמת, אבל אני מתה! ככה מרגישים כשמתים?! מה
זהו? אני אשכב ככה, אנשום ואנשוף, ואנשים יחשבו שאני מתה?!
ויעשו לי מצבה, ויחרטו את מותי ביום הולדתי ה16?! אבל...
אבל... אבל זה לא פייר למות ככה!
אני שומעת חתולים מיוחמים, שומעת אנשים עוברים ומדברים על
עבודה, ושומעת רכילויות של בנות מי עשתה למי עיניים, אני שומעת
את נשמותיי, ואת לבי פועם!!!

ומה יקרה לאניטה? אני אפגוש אותה? נדבר? היא לפחות תוכל לראות
אותי?
ואיפה אחותי שנרצחה בשנה שעברה? אני אראה אותה?! שלג? שלג קטנה
שלי! איפה את?


"...דשי סנואוברג, 1988- 2004... חלמה לחיות לנצח. אך
התאכזבה."