"בואי למחששיה! יש לי חומר!"  
"נו שניה! השיער שלי מלא דבק מגע!!! אולי במקום לנסות להוציא
אותי מהשירותים, תנסי לגזור מאחורה כי אני לא רואה שמץ מה הולך
שם!" בעודי עם עיניים פעורות לרכבה מנסה לכלול את כל הצדדים,
האנושיים והבלתי-אנושיים, ימין שמאל קדימה ואחורה, תלת-מימד,
דו, וכל השמונה מיימדים שלי, והידיים עייפות לגזור גושיי שיער
דבוק, הצלצול רועש, וכולם נוטשים את המסדרון, ושקט. ודממה.
שומם. אין רוח חייה בבית הספר המקולל הזה.
"קדימה דשי, אני אוהבת אותך, עוד שני גושים אחרונים ודי!"
מדברת לעצמי במראה בתקווה לעודד את הייאוש הגדול, המצטבר.
זהו! לא כל כך נורא, עדיין נשאר שיער...  שמתי את המספריים
בכיס הקטן בתיק שלי, והסוכריות הצבעוניות הקטנות הללו, עם
הלבבות, הסמיילים, אותה סוכרייה תכלת עם ציור של ליצן... הן
הסתכלו עלי בבקשה לקחת אותן.
בדפיקה חזקה על הדלת הכחולה של כיתתי, שרר שקט מוחלט כשנכנסתי.
המורה שאין בה טיפת יופי, מביטה עלי מבעד המשקפיים הסגולות שלה
ואומרת בנימה מעצבנת:
"אובחן... תקשיבי, ותקשיבי לי טוב... ממש טוב שנזכרת לבוא, למה
כל כך מאוחר?"
"לפחות באתי..." השבתי, ומפלסת דרכי בין התיקים השמוטים של
ילדי הכיתה שלרגע נראו לי כגורי כלבים. המורה עוצרת בעדי, עם
כל גופה הענק, מתנשפת ופולטת אוויר חם בניחוח נקניקיה עם
חרדל.
"דנה מורתי, את יודעת שאני צמחונית... למה לנשוף עלי
באגרסיביות כה רבה את הנקניק המעוקל שטחנת לפני רגע!?" -
בניסיון כושל לשבור את הקרח החם.
כל הכיתה פורצת בצחוק, ורק מרוקאי נדוש אחד מנסה עם כל כוחו,
להיות מצחיק ולגרום לחצי מהכיתה לעשות במכנסיים:
"ואם זאת נקניקיה צמחונית!?!" - מסתכל על כולם, ומחייך...  -
אין תגובה-
היא שלחה אותי למנהל. ומשם ריתוק לארבע ימים, ארבע ימיי למידת
כשפים בבית של סבתא.
בדרך הביתה, עם פתק צהוב מרובע, שעליו חרוט בכתב מרוח, כמה
מילים שאימא לא תשמח לראות. קיבלתי סחרחורת קטנה, כמו כל יום,
וראיתי דולפין בתחנה. שאלתי אותו אם עבר קו 672, והוא ענה:
"רק בגלל שאת ממש יפה, אני יכול להזמין אותו שוב פעם... לאן את
נוסעת"?
לא התאמצתי לענות לו, והתיישבתי על המדרכה, בציפיות שלא ידבר
איתי יותר מדי. האוטובוס הגיע תוך כמה דקות, ולא הספקתי לסיים
לחרוט את השם שלי על הבלטה. עליתי לאוטובוס וכיוונתי את עצמי
אל שורת הכיסאות האחוריים, פגשתי את הידיד הכי טוב שלי. כל כך
שמחתי לראות אותו! לפחות אני לא אסע לבד הביתה.
"תחדשי על התספורת! יפה ככה!" - הוא אמר בהתלהבות.
"סתם גזרתי כי נדבק לי דבק לשיער, פשוט רציתי להריח עוד, אבל
הקופסא נגמרה... עזוב, סתם סיבוך..."
נרדמתי לי במהלך הנסיעה. והתעוררתי בצעקה איומה של סבתא רוסיה
שצרחה על הנהג שסגר את הדלת עליה... ואני קלטתי מהר שהגיע הזמן
לרדת.
חשבתי לעצמי - מה הייתי עושה בלי סבתות רוסיות ננעלות.

עוד פיצוץ, ועוד צבע נהדר, הכל בניסיון לבצע כישוף חדש. אלק,
היא עוד מצפה ממני שאני יעשה חמש יחידות לימוד בגרות בכשפים!
מה אני נכדה של מכשפה, שיש לי את כל הפוטנציאל גורד שחקים
הזה?! (כן...אני כן...).
לפחות דבר אחד בטוח, כשאלמד להעלים אנשים מעל פני הקרקע,
הראשונה שהעלים אהיה את דנה המורה שלי. ואחריה את גורי הכלבים
הנטושים בכיתה, וגם את הדולפין שחיכה איתי אתמול בתחנה...
חיים טובים כשיש לך סבתא נהדרת כזאת! ממליצה בחום לכל בן אנוש
הזקוק לנחמה על נפשו.
ואז ארע הפיצוץ הכי חזק ששמעתי מימיי!!! הייתי בטוחה שאני לא
יכולה לעולל משהו רציני, חוץ מזה, העובדה שלא שמעתי כלום, לא
הרחתי כלום, לא הרגשתי, מאותו רגע, התמוטטתי על הרצפה, ודבר
אחרון, נצרב במוחי האכול, רק פרפר צבעוני ענק מתעופף מעלי
ומחייך אלי חיוך ג'וקר... ומציע לי צנצנת עם סוכריות
צבעוניות... בדיוק כמו אלה מהתיק, וכמו אלה במסיבה לפני שנה.

"דשי סנואוברג, 2004- 2021 ,לא הספיקה ללמוד באקדמיה לכשפים...
זכרה ברוך הבאה לגן העדן..."

ואז התנהל שם ויכוח סוער, אם היא ראויה לגן העדן או אל
הגהנום.
הוחלט במסמכים, שישלחו אותה לעוד תקופת ניסיון על האדמה.

ואז התעוררתי, בבית החולים. הכל היה לבן ומצוחצח... לא כמו אצל
סבתא בבית... 3 מזרקים תקועים לי בזרועות, יש צפצופים בחדר,
והאינפוזיה לצדי מחייכת אלי... חייכתי אליה בחזרה...