כמו נקודת חן. כמו צלקת עמוקה וילדותית. אני ילדה שברירית.
קובית סוכר לבנה עדינה, בעזרת טיפת דמע אני מתמוססת תוך רגע.
כל המשפחה נועצת בי מבטים רעים, אני מגרדת בצוואר, ועולה
בהתאפקות מרבית במדרגות אל החדר. סוגרת את הדלת, לא מראה טיפת
עצבים - אפילו שהמנהג לטרוק אחריי את הדלת שכל הבית ירעד.
הדמעות נפרצות, כאסיר משתחרר. כילדים שהולכים הביתה בסוף יום
לימודים. כהר געש מתפוצץ. אני מתיישבת על המיטה ובוכה ובוכה
ובוכה ולא מפסיקה. כל המאגר העצום של חצי שנה בלי בכי, משתחרר
תוך דקה של עצב טוטאלי. הרגשתי ביומיים האחרונים מועקה על הלב.
אבל שכנעתי את עצמי שזה רק גרף החיים במצב של ירידה ועוד מעט
יעלה. הכל ישתפר. דממה בחדר, אפילו החתול לא מגרגר בהנאה
משנתו. קולות ערוץ רוסי בוהקים בראשי ומפרים את השלווה ורוח
הרוגע בחדרי. עוד דמעה קרה ומלוחה זולגת על הלחי, לאט בכיוון
הצוואר ונספגת בצווארון חולצת המחנה קיץ שלי. אני מסתכלת
למעלה, אל המנורה, מבעד לעיניים החומות שלי המוצפות דמעות
טריות, סנוור קל חודר אל האישון הצר. מבטי הוסת אל דובי הקיפוד
שלי, שממנו כבר לא נפרדתי מאז גיל יפה חמש. יש לו חיוך קטן
מתחת לאף הגדול והשחור שלו. חיוך קטן ומנחם. החתול התעורר
ומסתכל עליי בעיניים צהובות גדולות סקרניות, "למה את בוכה?".
מתנחמת בפריצת בכי וסוגרת את עצמי תחת כרית לחה. הוא בא אלי,
הוא ליטף אותי, עם כף ידו הרכה, ונצמד אל גופי הנחנק. גוף קר.
כחול. "אני איתך..." הוא לוחש לאוזני, ומוצא תנוחה בין ידי
המקופלות הקפואות. ילדת קרח ממש. עם כל מאמץ קטן, אחרון, לוקחת
את האוויר האחרון ובקול צרוד מתנשף מוציא כמה מילים טובות "אני
אוהבת אותך חמוד קטן שלי...".
הילת אור ירוק צונן יורדת מלמעלה, חודרת אל קודקוד ראשי,
וזורמת אל גופי השמוט על המיטה. עטפה אותי ולקחה עמה את הנשמה.


אני והפרוותי החמוד האוהב שלי, מרחפים בנעימים בין העננים
המפוזרים בכחול השמיים.
ושמש, ויפה כאן, וטוב לי, וטוב לו.
ואין חמצן, ואין מים, והחיים הכי טובים שיש!

אבל הסוף המר שלי, הוא מקור העצב הנצחי על האדמה.
ולמעלה, כאן ועכשיו, אני, הפרוותי החמוד שלי, אנשים מאושרים,
ילדים צוחקים, עופות מרחפים, פרפרים צבעוניים על עציי ענן...
נפלא כאן. אבל לא נצחי, כי בעוד מספר ימים, גן העדן כבר לא
יראה אותי, וברשימות הקובעות את החיים, אני, נשמה של ילדה יפה,
תהפוך לגור חתול רחוב, שימצא את עצמו מאומץ על ידי המשפחה
השקולה של הילדה היפה, והחתול החמוד הפרוותי.
החתול כבר לא יזכור דבר, אבל הנשמה כן...