הכרחתי את עצמי כבר שבוע וחצי לנסות לא לכתוב על זה שום דבר,
לא להיזכר בזה, לא להתרפק על זה ולא לזכור כלום בכלל.
עצרתי את עצמי מלהרגיש שבוע וחצי, ואני חייבת לתת להכל לצאת
החוצה.
זאת לא הרגשה כזו מוזרה, בעצם, להיות לבד. בכל זאת, אתה יודע,
תמיד ידעתי שיש שם מישהו בשבילי, איפשהו.
נגמרת לי השנה, ואיתה גם נגמר לי הכוח. אני צריכה להתחלף
בכוחות חדשים, ולהביא את עצמי לאיזושהי התעלות או לאיזשהו מקום
שבו עדיין לא היינו. סליחה, הייתי.
לא, לא, חביבי, אל תטעה, אני לא מרגישה רע, אני גם לא מרגישה
בכלל. אני בעייפות טוטאלית, ואני לא מצליחה להתרומם ולהרים את
עצמי, למרות החיוך מבחוץ, הצעקות שתמיד שם וההיפראקטיביות שלי.
בכלליות, אני שמחה שידעת מתי להפסיק, כי זוהי בעצם החוכמה
בחיים, לדעת איפה להתחיל ומתי להפסיק.
אני צריכה את עצמי לעצמי, וטוב, טוב שככה. היה לי נפלא, ולא,
אני לא רוצה שזה יהיה עוד איזה מכתב פרידה מטופש, שקוראים אותו
מבעד למסך של דמעות והכל מטשטש, ואז נזכרים ובוכים כי עצוב.
ורע.
לא עצוב לי ולא רע לי. אני מקווה שגם לך לא. בעצם, אני יודעת
שגם לך לא. אני מקווה שתמיד ידעת שאני כאן, אפילו שנראה שלא.
אני יודעת שמעכשיו אתה לבד - לא פיזית, אבל נפשית. יהיה לך טוב
מעכשיו, הכי טוב שיש. אתה תתבגר ותלמד, ותדע עוד כל כך הרבה
דברים שלא ידעת לפני זה. אני יודעת שזה יקרה. זה יקרה.
אתה בן אדם נדיר. אני חושבת שיש לך דרכי חשיבה מדהימות ואופי
שובה, כי ברגע שאתה רק מסתכל, אני נשבית בקסמים שלך. סליחה,
נשביתי. אתה יודע מה טוב בשבילך, ולעולם אל תתן לאף אחד אחר
להחליט בשבילך.

אבל העיקר זה שטוב לנו. סליחה, שהיה לנו טוב.