היא זרוקה על מיטתה
נזכרת בכאב, שנשקף מעיניו ומקולו,
איך עצרה את עצמה מלבכות,
כשסיפר לה, שהוא הולך רחוק.
היא לקחה שאיפה ארוכה
מסיגריה שהדליקה לפני דקותיים,
נושפת את העשן באיטיות...
כשהכאב צורב את עיניה,
כשדמעות אילמות זולגות על לחייה...

כששפתיה מתעקלות בחיוך מר - שותת דם,
היא נזכרת בתחינה האילמת שהביעו עיניו,
רגע לפני שנשקה ללחיו...
היא ידעה מה ביקשו שפתיו...
הכאב הצורב שהיה בקולו,
תנועותיו... פניו...
היא בוכה את הכל לתוך מחברת שירים...
את אהבתה הטהורה מהחיים...
את כל אורכן של השנים...
היא בוכה את הכל לתוך מחברת שירים...

ועכשיו, כשהוא הולך רחוק ממנה,
היא בוכה שיר נוסף - דימעה נוספת...
אל בין דפיה של אותה מחברת.
הקסם נגמר - נעלם!
וליבה זועק, "לא נכון,
לא כך מסתיים החלום."
היא בוכה את הכל לתוך מחברת שירים,
כל חיוך שהצית אור בעיניו...
בתקווה גדולה, אשליות-חלומות...
חלומות-אשליות...
אהבה...

את כל אורכן של השנים,
היא בוכה הכל לתוך מחברת שירים.
וכל שיר כדמעה מתגלגלת
אל בין דפיה של אותה מחברת,
שתהייה רגש אנושי קטן ומוסתר...
מוסתר היטב!
בחומת-הלבנים הגדולה.