משום מה, כשאני מאונן, תמיד באחורה של הראש יושבת לי המחשבה
שמישהו עומד פתאום להכנס לי לחדר. זאת אף פעם לא כוסית, תמיד
זאת המשטרה או אחד ההורים. במציאות ולדימיר היה זה שנכנס לי
לדירה בזמן ששיחקתי עם עצמי. ולא סתם הוא נכנס; במיומנות הוא
פרץ את המנעול, הגיף את הוילון והגביר את הווליום של הטלויזיה
למקסימום. בכלל לא הפריע לו שאני יושב שם עם הזין ביד וגניחות
בוקעות בקולי קולות מהטלויזיה. הוא לחש משהו.
"מה אמרת?!" צרחתי עליו אחרי שלא שמעתי מה הוא מלחשש לעצמו.
הוא ניגש אלי ולחש שוב, הפעם עם כמות נדיבה של רוק הישר לתוך
האוזן שלי "יש פה מכשירי האזנה? נראה לי שעקבו אחרי, אבל
הצלחתי להתנער מהם, אל תדאג."
כיביתי את הטלויזיה והתלבשתי. ולדימיר בינתיים הציץ מבעד
לוילון. "מניאקים חראות, עוקבים אחרי לכל מקום." תמיד
כשולדימיר על טריפים, הוא היה בטוח שהמשטרה עוקבת אחריו. הוא
היה בטוח שהוא כזה איום חמור לחברה. "הכל בגלל ההפגנה שמתוכננת
לשבוע הבא. אתה בא נכון? אני צריך שתכין שלטים ותשיג לי
מגאפון. אני סומך עלייך."
כשולדימיר קצת נרגע הוא הוריד חולצה והתיישב לעשות כמה ראשים.
היה לו קעקוע ענק של צ'ה גווארה על החזה. הלכתי איתו בשישית
לעשות את הקעקוע, אפילו השגתי לו תעודת זהות מזוייפת בשביל
שהמקעקע לא יעשה בעיות.

"אלוהים אף פעם לא בוכה, הוא אפילו לא יורק או טורח להשתין
עלינו. הוא בטח סתם מוריד את המים באסלה אחרי שלשול עצבני או
שהוא מחליף את המים בבאנג. לא נראה לי בכלל שהוא מודה לעובדה
שאנחנו פה למטה, הוא מסטול מדי. ואל תאמין לשאר החארטות
שמוכרים לך על גשם."
איך אפשר להתווכח עם תאוריה כזאת? איך בכלל אפשר להתווכח עם
בנאדם שבטוח שהוא מנהיג את המהפכה, האיש שהרים את נס המרד? כזה
הוא מוטי. אני לא יודע אם זה בגלל הסמים או שזה נטו בראש שלו,
אבל כבר חצי שנה מוטי בטוח שהוא הולך להיות פידל הישראלי. הוא
לא מתגלח, לא מסתפר, שינה את השם שלו לולדימיר ועשה קעקוע ענק
של צ'ה גווארה על החזה. אני לא יודע מי זה פידל או צ'ה גווארה
או למה הוא היה צריך לשנות את השם לולדימיר, אבל מוטי אמר שאם
אני אעשה מה שהוא אומר, יהיה לנו ים זיונים וים סמים. סמים לא
ממש עניינו אותי, למרות שבכיף אני יושב לעשות כמה שאכטות עם
החבר'ה. ים זיונים, מצד שני, עדיין אין לנו, אבל אני לא
מתייאש, אני יודע שמהפכה לא עושים ביום אחד ובסופו של דבר גם
הזיונים יבואו.

"אחלה אוכל, אחי," מוטי השתדל להפיל כמה שפחות חתיכות המבורגר
מפיו. אין כמו מאנץ' טוב בדיקסי. הוא היה שווה כל דקה מהשעה
שהלכנו עד אליו.
"עזוב אותך זה, מוטי. קלוט את המלצרית הכוס..." עוד לפני
שסיימתי להגיד "כוסית" מוטי הוריד וואחד כאפה על הצוואר.
"תקלוט כבר, ולדימיר. זה לא כזה מסובך, קצת רוסי אבל בטח לא
כזה מסובך. אני לא הולך לחזור על עצמי הרבה." מוטי נהיה מאוד
קפדן בכל הדברים האלה, מאוד מיליטנטי. הוא היה מרצה לי שעות על
גבי שעות על החשיבות של משמעת ברזל. זה היה הנושא השני האהוב
עליו אחרי משהו עם אופיום ודת, אבל על זה הוא היה מרצה בדרך
כלל כשהיינו מסטולים, אז לא הבנתי מזה יותר מדי.
כל המלצריות הביטו עלינו כשמוטי דפק על השולחן. "יאללה, בוא
נתחפף. יש לי רעיון ענק!" ועוד לפני שהספקתי לשים לב כבר ברחנו
מהשומר הרוסי ומשני מלצרים זועמים. ואני, קצר באויר, מנסה
לשאול את מוטי לאן אנחנו בורחים, כי הכושר שלי לא משהו ויותר
מכמה מאות מטרים אני לא סוחב.
אחרי שהקאתי כמה פעמים הגענו לספארי. "אנחנו הולכים לשחרר את
כל החיות!" מוטי אמר בגאווה. "החיות לא תצטרכנה לחיות יותר
בשבי ופחד."
"גם את האריות אתה רוצה לשחרר?" שאלתי אותו לפני שהקאתי עוד
פעם.
"טוב, אני מניח שאפשר להשאיר את האריות."
"ואיך אנחנו אמורים לשחרר את שאר החיות? ולמה בכלל שנרצה לעשות
את זה?"
"כי זה לא בסדר שהחיות כלואות בכלובים ושבני אדם אוכלים
אותן."
"אבל החיות לא כלואות בכלובים ואף אחד לא אוכל אותן."
"טוב, אבל זה העיקרון, אחי. החיות לא יכולות לחיות על יד כביש
גהה ופשוט לשבת שם ולבדר ילדי קייטנות. החיות צריכות להיות
בג'ונגל או משהו."
אז מוטי עשה לי סולם גנבים ואני טיפסתי על הקיר של הספארי.
נתתי לו יד והעלתי אותו אל הצד השני של החומה. אחר כך קיבלנו
שיעור בנוגע לחשיבותו של רכב בספארי, כי החיות בספארי רצות מהר
מהר ואנחנו אחרי שעות על גבי שעות של הליכה כבר לא היינו בשיא
כוחנו ולצערנו הרב לא הצלחנו לשחרר אף חיה. בקושי הצלחנו לטפס
חזרה אל מחוץ לספארי.

בשביעית או בשמינית התחלנו לזיין. היה נראה לי קצת מאוחר כי
אנחנו מהפכנים כבר שנה שנתיים בערך ורק עכשיו הזיונים מתחילים
לבוא. וגם לא כל כך נהנתי. זיונים לא היו כל מה שציפיתי שהם
יהיו, אולי בגלל שרוב הזמן מוטי היה זה שזיין ואני נאלצתי
להחזיק את הבחורה שלא תזוז ותעשה יותר מדי רעש. בשמינית בכלל
נהינו ממש פעילים ואספנו המון אנשים מסביבנו שגם הרגישו שהגיע
זמן המהפכה, היו קוראים המון טקסטים של כמה חברה גרמנים ורוסים
ועושים המון-המון סמים. מוטי היה נורא גאה בעצמו, החלום שלו
קרם עור וגידים ממש לנגד עיניו. הוא היה מארגן הפגנות בכל תל
אביב ובלילות היינו הולכים לפנצ'ר למכוניות את הגלגלים ולרסס
כתובות כמו "ולדימיר המלך" על קירות של בניינים, חלונות ראווה
ובעצם על כל דבר שהיה בר ריסוס.
במפגש השיא היו מעל למאה מהפכנים עם דם בעיניים, מקשיבים לכל
מילה שיוצאת מהפה של מוטי. אחר כך כולם הלכו לשבור חלונות
ראווה לכל אורך אבן גבירול. בסוף אותו ערב שנים עשר איש מצאו
את עצמם בתחנות משטרה שונות ברחבי תל אביב, שבעה נוספים מצאו
את עצמם באיכילוב, מוטי ואני מצאנו את עצמינו באיזו דירה עושים
באנגים. קצת מוזר שבכל הדירות שהגענו ישבנו מהפכנים בדיוק
כמונו, עם אותם הקעקועים ואותו השיער והזקנים, יושבים ועושים
את אותם הבאנגים. אפשר היה לטעות ולחשוב שכל תל אביב הולכת
לקום ולהפוך את עצמה בגל מהפכני ביותר, אבל איכשהו כולם בסופו
של דבר היו יושבים בביתם ועושים את הבאנגים. המהפכה תמתין לה.

צבא זה חרא של דבר. היה שם מפקד מניאק שישב לי כל היום על
הראש. כל בוקר הייתי צריך לקום בשעות מגוחכות והכי מבאס היה
לרוץ כל הזמן ולהקשיב לצעקות של המפקד המניאק. בצבא מוטי השתגע
סופית, וכמה שלא נעים לי לחשוב מחשבות כאלה על הבנאדם שהיה
עבורי מודל לחיקוי במשך המון שנים, אבל ברגע שהוא גנב את כל
החומר נפץ וניסה להרים את הכנסת, זה כבר היה סיפור גמור, אפילו
בשבילי. למזלו כל הארגזים התחרבשו לו ובסוף ליד משכן הכנסת
מצאו כמה ארגזים של נעליים קלות, כך שאפילו לעיתון מוטי לא
הגיע.
דבר אחד טוב דווקא כן קרה לי בצבא, סוף-סוף זיינתי ואפילו אף
אחד לא נאלץ להחזיק את הבחורה ולסתום לה את הפה. היה לי קצת
מוזר אחרי שהתרגלתי לראות את מוטי מזיין ככה. אחרי הטירונות
נכנסתי לכלא, ארבעה חודשים מזדיינים. מוטי אמר שזה ממש מקדם את
כל עניין המהפכה, אבל אני כבר לא הייתי בקטע.

ולדימיר עושה עוד ראש, ממלמל עוד משהו על בחורות, הפגנות
ושוטרים. אחר כך הוא נרדם כמו תינוק. אני מדליק מחדש את
הטלויזיה והוידאו, מסיים את מה שהתחלתי.

כמה קשים הם חייו של המהפכן.