"שלום, נו אז איך היה בחופש? אני מקוה שבסדר, ושהספקת לנוח
מכיוון שיש לנו הרבה עבודה." אמרה האישה של המחויבות האישית,
קראו לה שרה (נדמה לי). טוב אז ירדתי קומה אחת למטה לקבוצה של
זקנים "תשושי נפש" .
אם תשאלו אותי , זה היה ביטוי שנשמע יפה, לכאלה שעושים את
הצרכים שלהם בחיתול. זה סתם בכדי שהמשפחות שזרקו אותם לכאן
ירגישו בנוח עם עצמם.
הם יספרו לעצמם "טוב נו, לפחות הוא נמצא עכשיו במקום שיש לו
חברה ויש לו טיפול מסור וטוב."
אני בכל זאת לא הבנתי איך אפשר לזרוק הורים ל"פח", אבל זה משהו
כזה של גדולים. אולי כשתהיה לי משפחה אני אבין.
התחלתי להתהלך בין שורות של: כסאות גלגלים, בין זקנים שעושים
"עוויות" ועוד כל מיני כאלה שנראים מתים (אבל לצורך העניין הם
נקראים "תשושים").

חבל שבחרתי להתנדב דווקא פה. הם אף פעם לא זוכרים מי אני וגם
נראה שזה לא מטריד אותם במיוחד, גם אני לא זוכר אותם מכיוון
שכל שבוע מתים כמה ובאים חדשים.
האמת שאני גם לא צריך לזכור אותם. אני סתם בא, דוחף להם דייסה
לפה, מסדר את הכסאות ולפעמים בכל מיני חגים כמו ט"ו בשבט אנחנו
יוצאים מהמקום, ועושים דברים כמו לשתול עצים.
מצחיק הא? זקנים על כסא גלגלים יוצאים לשתול עצים... לפעמים
מרוב שהם "תשושים" הם מכניסים את הכף עם האדמה לפה ולועסים.

אז הנה אני, יושב עכשיו מול אחת הזקנות "החדשות" ומאכיל אותה
בדייסה. היא בקושי לועסת. הדייסה סתם נוזלת לה מהפה...
אחרי שעה בערך של "תרומה לחברה" אני לא יוצא שמח וטוב לבב על
כך שעזרתי ותרמתי. אני סתם חש צורך עז לשתוף את הידיים. אבל
אני כנראה מעוות, כי בטלויזיה תמיד רואים שאלה שנותנים מעצמם
גם מקבלים...
אני לעומת זאת אף פעם לא קיבלתי כלום (חוץ מבחילה וחוסר
תאבון).
בדרך לביה"ס אני פוגש את ניר, הוא דווקא דיי נהנה במחוייבות
שלו. הוא משחק שחמט עם נכי צה"ל, נשמע יותר טוב משלי אבל הוא
תמיד מקטר. טוב לא נורא אני בכל זאת שמח שנפגשנו, אני לא אוהב
ללכת לבד הרבה זמן בלי מחשבה מוגדרת מכוון שאז אני סתם מפחיד
את עצמי בכל מיני דברים.
"איך היה במחוייבות?" אני שואל לצורך הנימוס.
"היה נורא! הם תמיד מרמים אותי וצועקים. טוב לא נורא עוד מעט
נגמרת השנה..."
השיח נקטע בשקט מעיק ולא הצלחתי למצוא נושא חדש.
המשכנו ללכת לתחנה. עלינו לאוטובוס ועד מהרה היינו בבית הספר.
אני לא נהנה בבית ספר יותר מאשר אני נהנה במחויבות. יש מלא
ערסים, שמרגישים גברים אם הם מקיפים אותי בהמוניהם ומנסים
"להוריד לי סטירות" בעוד שהמורים מעלימים עין.
ועם המורים הכל "פוליטיקה"...
תמיד צריך לחייך ולשמור על "פוליטקלי קורקט". אסור להגיד מה
שחושבים באמת, צריך לשמור על גבולות ו"לכבד" את המקום.
כשהייתי קטן חשבתי שברגע שאתבגר ואצא ממסגרת כזאת או אחרת כבר
יהיה מותר לי להגיד מה אני חושב. למתוח ביקורת על כל
ה"קומבינטורים" למיניהם שהורסים את המדינה...
להעיר לחרדים על צורת החיים הטפילית שלהם ועוד ועוד.
אך כבר גיליתי שזה לא יקרה. אני כמו מאות אחרים לא יעביר
ביקורת על שום דבר. נכנסנו לכיתה המורה החלה לדבר ועם דיבורה
החלו גם החלומות בהקיץ להתעורר.
לא כ"כ עניין אותי מה היא אומרת, זה כבר סוף השנה והיא לא תשנה
לי ציון אם לא אשתתף.
ממחשבה למחשבה החלטתי שנמאס לי, אני לא חייב לתת לכל הדברים
שגורעים ממני הנאה להשתלט, אני לא חייב לסבול הצקות, לא חייב
לסבול חוסר תרבות ולא חייב לחייך כל הזמן... אני צריך להנות!
אבל זה לא ריגש אותי. אני חושב על דברים דומים כל הזמן ואני לא
משנה אף פעם כלום.
אז תחליטו אתם:
האם אני תשוש?