תגידי ליאור, את חושבת שאני יפה?"
לא האמנתי למשמע אוזניי.
"שרון...שוב התקפי החוסר הערכה עצמית שלך? תפסיקי עם זה."
אמרתי לה.
כמה פעמים אפשר לשמוע את המשפט הזה? וכל הזמן לענות את אותה
תשובה. ולראות את החיוך על פניה כשאני אומרת לה שהיא מהממת.
החיוך המושלם...היופי המושלם, השכל המושלם, הגוף מושלם, הכשרון
מושלם. הילדה המושלמת.
שרון ואני תמיד היינו חברות הכי טובות, מאז שהיא הגיעה לארץ
מארה"ב עם שני ההורים המושלמים שלה . היא הייתה בת יחידה.
אני הייתי הראשונה שקיבלה את פניה ביום הראשון שלה בבית הספר.
היא ישבה לידי והתחלנו לדבר באנגלית. אני לא כ"כ ידעתי אנגלית,
אז לאט לאט היא למדה ממני עברית ואני למדתי ממנה את האנגלית
המעולה שלי. אבל כמובן, לא מעולה כמו של שרון.
תמיד בנים רדפו אחריה. והיא אהבה את זה, היה לה מן מכנה משותף
איתם. היא לא הייתה בת-בן או משהו כזה, ההפך, אבל איכשהו תמיד
היה בה משהו שמשך את כולם, ולא רק את הבנים.
איך קינאתי בה. גם אני רציתי שאנשים ידברו איתי. גם אני רציתי
לקבל שיחה כל 10 דקות מבחור שיציע לי לצאת. גם אני רציתי
שהמורה לתאטרון ייתן לי תפקיד ראשי בהצגת סוף שנה. אבל כמובן,
שרון יותר יפה ממני. יותר מוכשרת. יותר מושלמת.
כשהיינו בכיתה ו' נורא אהבנו לשחק בתחפושות. שרון תמיד התחפשה
לליידי, ככה היא קראה לזה. שמה שפתון, לבשה את העקבים הגבוהים
של אמא שלה, עגילים ענקיים. ואני? חיקיתי אותה. תמיד. היא לבשה
עגילים, גם אני לבשתי. היא לבשה את השמלה של אמא שלה, אני גם
הלכתי הביתה וחיטטתי בארון של אמא שלי עד שמצאתי את השמלה הכי
דומה לשמלה של שרון. היא שמה שפתון, גם אני שמתי. בכלל לא
טרחתי להסתכל במראה, בגלל שידעתי שאת מה שאני אראה אני לא
אוהב. בגלל שאני לא שרון, ואני אף פעם לא אהיה. תמיד ידעתי את
זה, אבל זה לא מנע ממני לעשות כל מה שהיא עושה.

"תגידי מה את חושבת על אייל? נכון מתוק?" היא שאלה אותי בעוד
היא מסרקת את שערה מול הראי.
"אני מניחה" עניתי לה באדישות. אולי רציתי לעצבן אותה. אולי
סתם לא היה לי כוח.
"די נו ליאור אני רצינית...אני חושבת שאני מאוהבת..."
"את? מאוהבת? בסדר...ואני בריטני ספירס" המשכתי באדישות שלי.
"מה את לא מאמינה לי?"
"לא."
"אבל למה?"
"כי ככה. את פעם לא היית מאוהבת ואף פעם לא תהיי."
"למה את אומרת את זה? אני לא בנאדם?"
"לא אמרתי שאת לא בנאדם. את פשוט לא הסוג שמתאהב."
"מה זאת אומרת?"
"לא יודעת מה זאת אומרת. את פשוט לא."
אולי פשוט לא הצלחתי להכניס לראשי ששרון מאוהבת. לא יכולתי
להאמין שהבחורה שהערצתי כל החיים שלי, מגלה רגשות אנושיים כלפי
בן אנוש אחר. ועוד אייל, לא אחד חתיך במיוחד, גם לא מקובל
במיוחד, סתם מישהו חביב ונורמלי.
שרון התעלמה ממני והמשיכה לסרק את שיערה החלק והארוך. עוד סיבה
שהייתה לי לקנא בה.
"ורק שתדעי לך שהוא חייך אליי היום." היא זרקה הערה אל תוך
השקט ששרר מסביב.
"כולם מחייכים אלייך. אז מה אם הוא חייך אלייך?"
"כי הוא אייל. וכולם זה כולם."
שתקתי.
"אני לא מבינה אותך. למה כ"כ קשה לך להאמין שאני מאוהבת?"
"כי את מושלמת. מושלמות לא מתאהבות. כי אם הם היו מתאהבות אז
הן היו נפגעות, ואז הן כבר לא היו מושלמות. ואת מושלמת".
"ליאור, מה נכנס בך?"
"שום דבר."
פתאום נהיה שקט. שרון הסתכלה עליי. אני שכבתי על הבטן על המיטה
של שרון וקראתי מעריב לנוער.
"בכל מקרה אני רוצה את אייל. את יכולה לקבל את זה ואת יכולה לא
לקבל את זה."
"אני מקבלת את זה, אבל אני בטוחה שתשיגי אותו מהר כמו שאת
משיגה את כולם ואז תזרקי אותו כמו שאת זורקת את כולם".
"ליאור את בטוחה שלא עובר עלייך כלום?" היא נראתה מוזר. הפרצוף
המושלם שלה הראה הבעה שלא ראיתי מעולם, הבעה של דאגה.
"כן אני בטוחה. ואת?"
"אני מה?"
"את בטוחה שלא עובר עלייך כלום?"
"כן אני בטוחה!" היא הרימה את קולה.
"תירגעי"
"את תירגעי! מה קרה לך?"
"מוזר לי."
"מה מוזר לך?"
"שאת לא מושלמת"
"מה הכוונה?"
"תמיד חשבתי שאת מושלמת. לא רק חשבתי, חייתי את זה. תמיד היית
הכי הכי בשבילי. מודל לחיקוי. ולא רק שלי. של כולם."
"אף פעם לא ידעתי את זה."
"בטח שידעת"
"ממש לא."
"באמת?"
"באמת."
"מוזר."
"למה מוזר?"
"כי בד"כ אנשים מושלמים יודעים שהם מושלמים."
"אבל אני לא מושלמת!!!"
"כן את כן!!!"
"לא אני לא!!!"
"כן את כן !!!!!!!!" צרחתי. דמעה זלגה מעיניי.
שרון הסתכלה עליי ,בשקט. ירדו לה דמעות.
לאט לאט היא ניגשה אליי וחיבקה אותי. היא אף פעם לא חיבקה
אותי. כל השתים עשרה שנים שאנחנו חברות היא אף פעם לא חיבקה
אותי.
"שרון, את מחבקת אותי." לחשתי לה.
"אז?"
"אז את לא מושלמת"
"אמרתי לך" היא חייכה.
"כן, באמת אמרת" חייכתי.
התרחקנו.
"אז מה עכשיו?" היא שאלה.
"עכשיו מצלצלים לאייל"
"ממממממממ...." שרון היססה.
"מה ממממ? אמרת שאת רוצה אותו."
"האמת שערן יותר חמוד..." היא חייכה.
"מטומטמת."
"את מטומטמת שהאמנת לי."
"אה זה לא היה ברצינות???"
"מה פתאום. אייל הוא היחיד בשבילי!" היא שמה את ידה על ליבה.
"את רואה? את גם שחקנית מושלמת." חייכתי אליה.
"גם את."
"אני יודעת."
"אולי שאול ייתן לך את התפקיד הראשי בהצגת סוף שנה??"
"לא נראה לי."
"למה?"
"כי יש לו עדיפות לבחורות מושלמות" גיחכתי.
היא חייכה.

ביום למחרת הודיעו בכיתות שלי ושל שרון שפרסמו את שמות
המשתתפים בהצגת סוף שנה. בהפסקה אני ושרון רצנו לבדוק מי קיבלה
את התפקיד הראשי.

" לאור הנסיבות, שהם שיש לכם בשכבה 2 שחקניות מדהימות, החלטתי
לתת את 2 התפקידים הראשיים לשרון שדה ולליאור כהן. שאר
התפקידים מפורטים למטה."

"וואו." שרון אמרה.
"כן, וואו." השבתי.
"אמרתי לך."
"כן, באמת אמרת." חייכתי לשרון.