הבערה התמידית שאין לה קץ,
מאיימת לשרוף לי את הגוף,
את הנפש.
אני כל כך כועסת, כל כך ננטשת!
בבקשה תפסיק כבר!
חוזרת ואומרת לו.
חוזרת וצועקת לו.
זועקת לו.
נואקת לו.

אבל הוא בשלו..
הרי לטרוח ולענות לפלאפון באמצע הטיול בפלמה יהיה קשה מידי.
למה אני מאמינה בכל פעם?..
למה אני עושה את זה?
למה אני נופלת בפח שוב ושוב?..

לו רק הייתי יכולה לשאול אותם,
למה לעזאזל הם עשו אותי.
אולי, אולי.. זה היה פותר משהו במוח המעוות שלי.

אבל לא.
היא, עסוקה בלשלוח אותי לספינינג כי אני שמנה מידי בשביל להיות
הבת שלה.
והוא, הוא.. הלוואי והייתי יודעת במה הוא עסוק עכשיו
בינתיים אני פה בחדר שלי..
מכונסת בעצמי וחורטת שוב על היד כמה "רע"..