את יושבת על המיטה, אי שם בקצה החדר, בבית השבור ההוא ששימש לך
שנים כה רבות מפלט וגיהנום. מפלט וגיהנום, שניהם ביחד, את
שניהם הבית הזה סיפק לך.
שני האנשים שיצרו אותך, שאת פרי בטנם וחלק מחייהם לנצח, גם
במותך, שניהם שוכבים להם במיטה, רדומים, וחולמים על עולמות
רחוקים, או קרובים, על עתיד רצוי או פחדים. הם חולמים. אבל את,
את יושבת על המיטה בשעת חושך, האור כבוי, והחלונות פתוחים. הכל
חשוך, ורק שירת הים נשמעת באוזנייך.
את יושבת על המיטה הזו שלך, ששנים סיפקה לך משכן בלילות
ובימים, להתחבא בתוכו, מתחת לסדינים. המיטה הזו, שעליה עברו
כמה גברים, שלקחו, כל אחד מהם, חלק מנשמתך, וברחו מחייך. את
מרגישה ריקה. ריקה מתוכן פנימי. את מרגישה את גופך מתרוקן לו
מנוזלים, מחשבות, רגשות וכל דבר שהוא עשוי להכיל. את מרגישה
חתיכת עור ללא תכלית. כך את מרגישה.
אז על המיטה ההיא, עליה איבדת והרווחת כל כך הרבה דברים, עליה
את יושבת. בעיניים עצומות את שומעת את שירת הים הנעימה
לאוזנייך המוצאת דרכה מהחוף לחלונך הפתוח.
שיערך השחור, הארוך, חופשי, נע לו ברוח הקלה שמביא איתו הים,
ולאט לאט מתייבש לו ובאותו זמן מנעים את ההרגשה בעורפך ועל
גבך.
ובידך סכין, הסכין של אהובך היחיד. שהלך. שהלך ולא יחזור עוד
לעולם. כך את יושבת.
בעיניים עצומות את מביטה לעבר פרק ידך, המצולקת, המכוערת,
המגלידה אט אט מפצעי עבר. את מביטה ורוצה לשבור אותה, לחתוך
אותה ולהעלים לעולמים את הצלקות שסימנו את הצלקות שעל ליבך.
מצד אחד הסכין, הסכין הזו של אותו אחד שלא ישוב לעולם, מצד שני
פרק היד, שמחלים, שרק זה עתה השלת מעליו את כל פיסות הבד שהגנו
עליו. הסכין המסמנת אובדן וייאוש, ופרק היד המסמן את חייך ואת
רמיזת אותו כחול עמוק שמעליך, כי בעתיד יהייה אולי טוב יותר.
ואולי כרגע עדיף להניח להם, לפצעים המחלימים.
החושך נשאר חושך, שירת הים עוד נשמעת, שני האנשים עדיין ישנים
והמיטה עודנה... היא עוד שם. את מדמיינת כי עליה יעברו עוד
המון והיא עוד תשמש לך מפלט יקר ערך בעתיד. אבל את חייבת, את
חייבת להתבטא, להביע את הצער, לנסות לזעוק לעזרה מאלה, אולי הם
עוד ישמעו... אז ידך הימנית, שגם היא סדוקה ושבורה, רועדת,
אולי מפחד, אולי מחשש, אולי מנחישות, היא רועדת, ידך השמאלית
האדמדמה שכובה על הכר מחכה לגזר הדין, את עוד מהרהרת... אבל
אחרי שנים של תרגול ושל עשיית אותו מעשה, את כבר מכורה אליו,
התמכרות זו לעולם לא תיעלם... "תעשי את זה כבר! תגמרי עם זה!
את כל כך סובלת! שימי לזה סוף!", אלה הקולות בראשך, וברקע שירת
הים המרגיע.


זהו, זה נעשה, עכשיו אני יכולה להניח את ראשי על הכר ולהירדם
בשלווה.