כשפקחתי את עיניי לא ראיתי דבר מלבד צללים עמומים על קירות
ביקתת העץ המזוהממת, היה לי קשה לנשום אבל ניסיתי לשאוף אוויר
לתוך ראותיי, הריאות שלי כאבו, היה ריח נורא של פגרים ונבלות.
ניסיתי למקד את עיניי על דמות חשוכה שעמדה בפתח הבקתה, הדמות
הייתה רזה ושפופה. נראה שלאיש, שעמד בשקט מוקף באור השמש שחדר
מבעד לדלת אל הבקתה, היה זקן ארוך, הוא היה גבר כהה עור
בסביבות גיל ה-60.
הוא צעד אליי בשקט ובאיטיות, ובכל זאת יכלתי לשמוע את צעדי
רגליו היחפות על על הבוץ שכיסה את מרבית רצפת העץ של הבקתה.
הרגשתי חרק מטפס על ראשי, הושטתי את ידי לסלק אותו והבחנתי
ששיער ראשי גולח במקום התלתלים הכהים והשחורים שכיסו את ראשי
היה חלל ריק, העברתי את ידי על שיערי הקצוץ והדוקרני בעצב.
"איפה אני?" שאלתי את האיש שבאותה עת ניצב מולי, אך הוא לא
ענה, כעבור מספר שניות שנראו לי כשעות הוא החל ללחוש משהו בשפה
שלא זיהיתי.
לאט לאט התחלתי לחוש עקצוצים בכל גופי, הם התחזקו וצרבו את
עורי, פתאום התחלתי להיזכר בכל מה שקרה מאז שהמטוס צלל במהירות
והתרסק במעמקי האוקיינוס למרות שאם זיכרוני לא הטעני, הייתי
מחוסרת הכרה עד לאותו הרגע שהבטתי באותם הצללים העמומים על
הקירות, ובכל זאת ידעתי; ידעתי שריחפתי בתוך המים, מחוסרת
הכרה, הניצולה היחידה במטוס; ידעתי שצפתי אל אי שתחילה נראה
כלא מיושב; ידעתי שמצאו אותי ילידי האי מחוסרת הכרה על החוף
ונשאו אותי למעמקי יער, וידעתי שהניחו אותי בבקתה המצחינה הזאת
וגילחו את שיער ראשי, אך לא ידעתי מיהם ולשם מה עשו זאת.
העקצוצים הצורבים שחשבתי שכבר שרפו את עורי נחלשו ונעלמו
ופתאום יכולתי להבין מה אמר האיש שממולי למרות שמעולם לא שמעתי
שפה שכזאת.
"אנחנו הבאנו אותך עמנו אל היער, כי את מתת הטבע לנו, שיער
ראשך סייע לנו ברקיחת השיקויים שעזרו לנו לרפא את חולי המוות
השחור, מחלה קשה ששנים אנו מנסים לרפות ללא הצלחה. את הצלת
רבים מבני עמינו, ויש לך את הקסם", "זה לא קסם, זה שמפו" חשבתי
לעצמי בגיחוך, כל העניין נראה לי כבדיחה אחת גדולה למרות שלא
יכולתי להסביר דבר ממה שעברתי.
האיש המשיך לדבר, הרבה על הסטוריה ועל מכשפות ומכשפים
ושיקויים, ואיך הובלו ע"י כוחותיהם אל המקום הזה, אך למרות שכל
הסיפור היה מאוד מרתק אני דעתי הייתה מוסחת והייתי שקועה
במחשבות, שאלתי את עצמי מה יקרה לי ומה יהיה גורלי.
נראה שהאיש קרא את מחשבותי, הוא כיחכח בגרונו בחוזקה שהשיגה
שנית את תשומת ליבי, הוא המשיך לדבר, "את נבחרת ע"י הטבע להיות
אחת מאיתנו פעם ב-30 שנה מתרסק מטוס באותו נקודה באוקיינוס
ותמיד הניצול האחד והיחיד מהתרסקות המטוס מובל אלינו ומצטרף
לשבט.
אני הצאצא המבוגר ביותר של מייסד השבט, שהגיע לכאן לפני
כ-10,000 שנה, שמי ז'אקי. על כל בעיה ודאגה שיש לך עליך לפנות
אליי.
לעולם לא תעזבי את היער ואם בכוונתך לשרוד פה, זה יהיה אפשרי
רק אם תצטרפי לשבטנו ללא מאבק, מאבק בנו יביא למותך באופן
מיידי.", ז'אקי הסתובב ועזב את הבקתה, במקומו נכנסו שתי  נשים
שלבשו גלימות שחורות ארוכות שכיו אותן מכף רגל ועד ראש, הן
הניחו לגלימות ליפול מראשן לכתפיהן, הנשים יכלו להיות מושלמות
לולא ראשן היה מגולח.
הן הביטו בי בדאגה ואהבה בעיניהן הסגולות והזוהרות, כשהייתי
צעירה ייחלתי לעיניים כאלו, תהיתי לעצמי מדוע יש להן עיניים
כאלו. שקלתי את האפשרות שהן אחיות, למרות שמלבד עיניהן שהיו
זהות לא היה ביניהן ממש דימיון, שתיהן נראו בין הגילאים 20-25
אחת הייתה נמוכה, השנייה היתה גבוהה, תווי פניהם לא היו דומים
כלל, אבל שתיהן היו רזות וגופן היה חטוב ויפה, קינאתי בהן על
גופן.
הן אמרו לי לקום, רגליי כאבו מאוד אך נעמדתי עליהן ללא תלונות,
רגלי היו יחפות ונעלי לא היו בסביבה.
גם הנשים היו יחפות.
הלכתי בעקבותיהם אל מחוץ לבקתה אור השמש החזק והחמים סינוור
אותי ומגע הקרניים הצהובות והזוהרות על עורי היה נעים.
הבטתי מסביב אנשים בגלימות שחורות עמדו סביבי והביטו בי, נשים
רבות גלוחות ראש וגברים עם זקנים, גברים ונשים, צעירים וזקנים
ביחד, לכולם היו עיניים סגולות.
המשכנו ללכת עד שהגענו לבקתה גדולה ונקייה שהדיפה ריח של סבון
ושל אדים, האוויר בתוך הבקתה היה סמיך מרוב אדים.
בתוך הבקתה היה אמבט גדול וריחני מלא בקצף סגול הנשים החלו
לפשוט את בגדי המלוכלכים. שהייתי ערומה הן הורו לי להיכנס
לאמבט, לא שאלתי שאלות רק עשיתי כפי שנאמר לי. המים היו כמו
ליטוף על עורי, הרגשתי את הקצף הסגול חודר אל עורי ושותל בו את
הריח המתוק והנעים של הסבון, הרגשתי כל כך נקייה וכל כך חזקה,
כל החבלות וכל הפצעים החלימו בן רגע, וגופי לא כאב עוד.
לאחר המקלחת קיבלתי את תחתוני נקיים בחזרה, אך לא את שאר
בגדיי, במקום זאת קיבלתי גלימה שחורה ומבריקה, היא נראתה לי כל
כך יפה, לבשתי אותה, מוקדם יותר חשבתי שבטח חם ולא נוח בתוך
הגלימות האלו באור השמש החזק, אך טעיתי, מעולם לא היה לי נוח
כפי שהיה לי בתוך הגלימה, הייתי כל כך שמחה, כבר לא הפריע לי
שאני לא אראה את חבריי שוב, לא העלתי בראשי את המחשבה שאשאר
באי הזה לנצח, למרות שבאותו הרגע הרעיון מצא חן בעיניי, גם
שיער ראשי היפה שנלקח ממני לא הפריע לי יותר.
יצאתי בעקבות הנשים שנית אל מחוץ לבקתה, הפעם האנשים שבחוץ לא
עמדו סביבי, נראה כי הם המשיכו בחיי היומיום שלהם, היה בקרחת
היער בה הייתי שוק בו אנשים סביב קנו, אנשים עמדו ודיברו
ביניהם וקולות של צחוק ושמחה נשמעו מסביב, ילדות קטנות בשמלות
שחורות וזעירות שיחקו בחבל ובכל מיני משחקים שלא ראיתי מימי,
וילדים קטנים בחליפות שחורות התרוצצו מסביב, נשים מבוגרות ישבו
עם סלי הקניות שהן קנו, השגיחו על ילדיהן ודיברו ביניהן.
בדוכנים נמכרו חפצים ועשבים משונים ביותר,כל הספרים היו על
כישוף, ונמכרו שם חלקי גוף של כל מיני חרקים וזוחלים. חתולים
שחורים הלכו מסביב כמשגיחים.
הנשים הובילו אותי אל הכיכר שהוצבה במרכז העיירה, והושיבו אותי
שם על כסא גדול ומפואר ואז תקעו בקרן, שנראתה כמו קרן חלולה של
חד קרן למרות שלא האמנתי בקיומן של חיות מופלאות כאלו, מייד כל
האנשים שהיו שם פרשו מעיסוקיהם ובאו אל הכיכר אפילו הילדות
והילדים ואפילו החתולים השחורים, גם כמה עורבים נאספו על עץ
הזית הגדול שבכיכר.
ז'אקי הופיע פתאום כאילו פלטה אותו האדמה.
הוא פנה אל האנשים, "היום הגיעה אלינו המושיעה של מחלת המוות
השחור!" הקהל הריע, "וכאן, עכשיו והיום, אנו נשביע אותה. היא
תהפוך להיות אחת משלנו, אירוע שמתקיים פה פעם ב30 שנה!" הקהל
הריע שנית.
ז'אקי התקרב אליי ובידיו היה ספר שחור וגדול שנראה מאוד כבד,
באיטיות הוא צעד לכיווני ונעמד ליד שולחן גבוה והניח את הספר,
הוא הביט בי ואמר: "האם את נשבעת בספר הכשפים הגדול ובחייך
שתצטרפי אלינו ותשרתי את מטרות השבט שלנו?" הבטתי סביב, לא
ידעתי אם אני חותמת הסכם עם השטן או עם אלוהים, אבל ידעתי
שההמון סביבי לא יקבל 'לא' בתור תשובה, "אני נשבעת" אמרתי בקול
רם וחזק כדי שלא יחשבו שאני מהססת.
ז'אקי לקח את ידי והניח אותה על הספר השחור.
ניצוצות כהים הקיפו את ידיי ואת גופי והרגשתי עוצמה רבה בתוכי,
לאט בהדרגתיות נעלמו הניצוצות והסרתי את ידי מהספר, אחת הנשים
שעמדו לידי ניגשה אליי והושיטה לי מראה, הבטתי בה וראיתי עיניי
היו כעיניי שאר האנשים ביער, סגולות וזוהרות, וגופי השמנמן
הפך
לגוף וחטוב ורזה, הרגשתי כל כך יפה וכל כך שמחה, לא היה לי
מושג למה נכנסתי.
יום אחרי זה קמתי בבוקר בבקתה יפה ומרוהטת שקיבלתי, המיטה
הייתה כל כך נוחה ושינתי הייתה כה מענגת שלא רציתי להתעורר,
אבל השמש לא נתנה לי לישון.
קמתי מהמיטה הבטתי במראה בגופי החדש והחטוב וחייכתי למראהו
ולמראה עיניי המהממות שלהן ייחלתי כל כך, לבשתי את הגלימה שלי
והחלטתי לצאת לטיול ביער.
עזבתי את הבקתה ויצאתי אל היער, ראיתי קרן אור זהוב ביער,
הלכתי בעקבות האור.
ואז ראיתי אותו, הוא היה מדהים ביופיו הוא לבש מכנסיים לבנים
וארוכים ולא לבש חולצה הוא היה מכוסה בהילה זהובה ובהירה, שערו
היה בהיר וחלק ועיניו היו תכולות, הבטתי בו והתאהבתי הוא הביט
בי, מבט של אימה היה על פניו, מבטו גרם לי להרגיש כל כך
מזוויעה ומכוערת, הוא הביט בעיני העצובות ומבטו השתנה למבט
רחום ועדין, הוא התקרב אליי, ואמר לי "את מכשפה ובכל זאת
עינייך משדרות עצב ואהבה. ושהן מביטות בי הן הרי אמורות להביע
שנאה ורשע. את מכשפה חדשה אני מרגיש את זה, עוד לא למדת לשנוא
אותי ואת עמי, את בוודאי אפילו לא יודעת מי אני או מה אני, אבל
אני יודע מה את, ואני אמור לבוז לך, אבל אינני יכול, כי את לא
אחת מהם, הם עוד לא לימדו אותך" הייתי מבולבלת, "מה קרה למשפטי
פתיחה כמו: 'מה השעה?'" חשבתי לעצמי, שאלתי אותו בקול חלוש
מאהבה, " מי אתה? מה אתה? מי זה 'הם'? ומה 'הם' אמורים ללמד
אותי?" הוא חיכה מספר שניות והשיב, "לשנוא אותי, להרוג אותי,
ולהביא להם את גופתי. אני פיטר. המכשפות מנסות להרוג אותי ואת
בני עמי, ואני לא יכול להגיד לך מה אני, כי את תחשבי שזה שקר,
עליי להראות לך.." הוא הפסיק לדבר ועמד בשקט, לאט לאט גופו
השתנה הוא קיבל צלם של סוס, רק שלסוס הזה היתה קרן במצחו, הוא
היה לבן, והילה הזהובה והבהירה לא עזבה אותו.
הוא דיבר אלי:" עכשיו את יודעת מה אני ובכל זאת אינך מנסה
להרוג אותי. תברחי! תברחי מהר לפני שתהי אחת מהם באמת! תברחי
מפה מהר!!!" הוא אמר ודהר הרחק ממני.
עכשיו ידעתי, חתמתי הסכם עם הרוע, אני שתמיד ניסיתי לעזור
ולעשות דברים טובים.
לעולם לא אוכל להיות רוצחת ולא הצטרף אל הרוע, החלטתי לברוח
באותו הרגע.
רצתי, הכי מהר שיכולתי, רצתי שעות ולא התעייפתי, בסוף יצאתי
מהיער, ושם על החוף, הם עמדו, החזיקו לפידים שהאירו באש סגולה,
המים געשו בגלים שחורים, כבר היה לילה ולא הבחנתי בכך, המכשפות
עמדו שם והקיפו אור זהוב בהיר, חששתי שאני יודעת מה נמצא במרכז
המעגל, רצתי אליהם וראיתי את פיטר שם, הוא ניסה להאבק בכישוף
האפל שאחז אותו בזמן שהמכשפים מלמלו להם לחש שהכאיב לפיטר כל
כך, פרצתי למעגל והחלתי ללחוש לחש.
לא ידעתי מה לחשתי אבל זה פעל, פיטר השתחרר מהכישוף שלהם, הוא
נשק לי והמר את גופו לחד קרן, עליתי על גבו ודהרנו בחזרה אל
היער.
בשבוע ההוא הייתי בטוחה, חדי הקרן דאגו לי, אני ופיטר היינו כל
כך מאוהבים, רצינו להתחתן אבל הדבר הזה לא היה אפשרי, שחד קרן
ומכשפה יינשאו, אבל זה לא הפריע לנו לרקום חלומות ופנטזיות
משותפות על העתיד.
יום קריר אחד יצאתי לטיול ושחזרתי לביתו של פיטר המקום הוחרב,
כל בני משפחתו הומתו, והוא שכב שם מדמם וגוסס, דם זהוב בצבץ
בזווית פיו והוא היה על ערש דווי, הוא דיבר אלי בקול חלוש,
"אני אוהב אותך אבל אני אמות.. תברחי, אין לך שום פיתרון אחר."
והוא עצם את עיניו ומת וגופתו וגופות משפחתו התפוררו ונאספו
יחד לגוש אחד שקיבל צלם של תינוק תינוק יפה וקירח היתה לו הילה
זהובה ובהירה כשל אביו ועיניים סגולות כמו שלי.
פרי אהבתם של מכשפה וחד קרן.
רציתי למות אך ידעתי שעליי לדאוג לתינוק.
עזבתי את הבית והקיפו אותי חדי קרן הם לקחו את התינוק וקשרו
אותי בחבלים זהובים, "את רצחת אותם" הם קראו, ניסיתי לשכנע
אותם שזה לא הייתי אני, אך הם לא האמינו לי, כי אחרי הכל,
הייתי מכשפה "הם בטחו בך ואת הרגת אותם" "הוא אהב אותך ואת
זממת נגדו" קרא ההמון הזוהם.
באותו הלילה העלו חדי הקרן אותי ואת תינוקי על המוקד.
בכך ששרפו את התינוק שהוא הקשר בין חדי הקרן למכשפות, הרגו את
שני העמים, הם הפכו כולם להיות אנשים רגילים, אין עוד מכשפות
ואין עוד חדי קרן, אין עוד קסם ביער.
ורק רוחות הרפאים של מכשפה ושל ילד שהוא חצי חד קרן וחצי מכשף,
מטיילים ורודפים את היער...