בשלהי הקיץ כשהיה האוויר וורוד,
על גבעה ירוקה בלב קרחת יער,
ראיתי ילדה קטנה.
ילדה יוחפת במעיל תכול,
רוקדת ומפזזת על חתימת דשא רעננה.

מה תעשי כאן ילדתי?
כבר מאוחר...
השמש בשקיעתה השערים ננעלים,
הלילה מתעבה בצמרות העצים
באפלה יעמוד רק קול צחוקך
ובאובדן רוחותייך,
הכיצד תמצאי את דרכך?

הילדה צחקה
ומושכת אחריה רשת אפורה.
בטירוף מתנופפת לרגע נשבר
ובעוצרה - נופלת הרשת חלל.
והילדה בצחוק קר
ושוב רצה במעגל.

עמדתי מביטה בה.
מה לך ילדתי? היכן חברייך לבטח תדעי
עזבו את היער, פרחו במרוצה!
אותה שעה בה נפלה החמה!
אינם כאן, אינם!
את מקשיבה?

רחוקים הם מאד מאד,
אמרה הילדה
פרחים יצאו לקטוף בבוקר השכם
אני בצוהרי היום באתי וזר גדול להם.
בראותי אמרו בלי חשק
הביאי פרח אם רוצה את להיות בעסק.

את הפרח היפה ביותר אביא!
ויודעת אני היכן למוצאו
יופיו מרהיב העין -
כך כתוב בשירים
אך ריחו הנעים עולה אף על חן נשכח.
בסדר, אמרו לי, הביאנו וניווכח

כך פתחתי במסע
והדרך קשה הייתה -

מוחי הנאלם קדח בחום פתאומי,
כאב חד הציק במותני ובבטני,
בקור המים העכורים קפאה רגלי,
אך את אוצרי -
את פרחי - אכן מצאתי!

אך הם -
מבט אחד לא נתנו
אף לא שאיפה אחת מריחו המלבב

אין בו ריח, אמרו - ויופיו אינו מספק
אולי פרח לו ריחו, צחקו בקור,
נסי לתפוס אותו - נותרה עוד שעה
לפני שנחזור.

נתנו בידי את הרשת וברחו אל הבקעה
אך איכה אתפוס את ריחו, איכה?

התבוננתי בילדה
בעודה מתרחקת, מושכת את רישתה.
חיזרי ילדתי, צעקתי אליה
חיזרי לחלומות, לאגדות, לפרחים
חיזרי לבובות, לשירים
חיזרי למשחקי במחבואים,
לביתך הנעים, חיזרי לחיים!

עברו השנים
רחוקה היא ממני עכשיו
וליבי אשר איתה
מעולם לא שב