היא הייתה מסוג הבנות האלה שגורמת לך להצטער על זה שאתה לא
רווק, ואם היה לך מזל ובאותו רגע שהעיניים שלכם נפגשו היית
רווק, היית מנסה להתחיל איתה למרות שאתה יודע שגם אם היא פנויה
לקשר היא תסרב לך.
היא הייתה שלי, הנסיכה הקטנה שלי. לכל אחד יש חולשה, היא הייתה
החולשה שלי.
אותו סיפור היה חוזר על עצמו שוב ושוב , היא הייתה יושבת שם עם
מבט עיני כלבלב, מחייכת ולא הייתי יכול להגיד לה לא. ניסיתי,
זה פשוט לא עבד.
לא היינו מהזוגות הדביקים האלה עם שמות החיבה הנדושים
והמאוסים. היינו כשנה ביחד, די הרבה זמן במושגים שלי, ועדיין
לא עברנו לשמות חיבה עד שהתחלתי לקרוא לה הנסיכה הקטנה, לא
בגלל שהיא הייתה קטנה פיזית, להפך.  
היא הייתה מבקשת שוב ושוב, " תכתוב לי סיפור" ואני הייתי מחייך
ומצטט "ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב".  אותה שיחה חזרה על
עצמה אולי עשרות פעמים.
"אתה לא יודע שבגלל הכתיבה שלך התאהבתי בך?", הייתה שואלת
בחיוך.
"רק בגלל זה?", שאלתי.
"זה והספרים שאתה קונה", ענתה ואז הוסיפה "תכתוב לי סיפור".
השיחה הייתה מסתיימת בציטוט המאוס שלי והיינו עוברים לנושא
אחר, עד אותה פעם שהיא הסתכלה עליי בעיני כלבלב, חייכה וביקשה
"תכתוב לי סיפור".
"די , נו! מה את? הנסיך הקטן? צייר לי כבשה, תכתוב לי סיפור" ,
הגבתי בטון תקיף מעט בתקווה שאצליח לקנות דרך מילוט מזה .
ממש לא בא לי לגלות שהציטוט המאוס שלי באמת משקף את המציאות
וכל תקווה שהייתה לי אי פעם לכתוב לפרנסתי תתמוגג ברגע שאני
אשב מול המחשב ואתמודד עם דף ריק ללא הואיל.
היא הסתכלה עליי בחיוך למשך אולי דקה, ואז הגיבה " לא! אני
הנסיכה הקטנה" ופרצה בצחוק. לא נותר לי אלא להדליק את המחשב
ולהתיישב מול המסך הריק ולהתמודד עם הפחד השני הכי גדול שלי.
הראשון היה כמובן שבשלב כלשהו היא תשתעמם , תקום ותעזוב ואז
אני אהיה אחד מאלה שרואים אותה ברחוב ומצטער שהיא כבר לא שלי,
אבל כל דבר בתורו או איך שאומרים אצלנו "פרה , פרה " .  
התיישבתי, התמודדתי, כתבתי! רק הרגיז אותי מכל הסיפור שדווקא
ההשראה לכל העניין הייתה הצרפתי הזה והספר שלו. אני לא אוהב
צרפתים, אף פעם לא אהבתי.
יש דברים שאתה אומר לעצמך שאף פעם לא תעשה ואז אתה מתמודד עם
המציאות, כורח הנסיבות ואין לך ברירה. לי לא הייתה ברירה, הדרך
היחידה שהייתה לי להתמודד עם הפחד הכי גדול שלי הייתה להתמודד
איתה.
לא פחדתי להישאר לבד, הייתי לחלוטין מאוהב בה ולא רציתי להיות
בלעדיה.
עמדתי שם עם הטבעת ביד על מגדל אייפל, משקיף על פריז המלאה
בצרפתים, בדיוק כמו שהוא עשה לפניי, בדיוק כמו שאמרתי לעצמי
שאני לא אעשה. היא עמדה מולי מבולבלת , בקושי מצליחה לבטא מילת
הברה אחת עם שתי אותיות לטוב ולרע, "אבל, אבל , מה קרה לונציה
? וגונדולה? ", מלמלה בהתרגשות.
"היית בונציה", עניתי .
"הייתי גם בפריז", ענתה בחיוך.
"אבל אני לא. לא חשבתי שאני אי פעם אהיה", עניתי.
"מה קרה?, שאלה.
"הכרתי אותך ", עניתי וענדתי את הטבעת על אצבעה.