זה כמו זרע קטן, מהרגע שהוא רק ננטע השאיפה היחידה שלו היא
להגיע כמה שיותר למעלה. מגרעין קטנטן הוא יהפוך לגבעול, ואז
ינביט עלעלים קטנטנים וירוקים, שבריריים, ורק ימשיך לגדול
ולהתחזק ויידחוף את עצמו עוד למעלה ועוד ועוד...
תמיד הייתה בו השאיפה הזו, בזרע הפרטי שלי. מהרגע שבו נולד היה
ברור לו שיום אחד הוא יגע בשמיים.


"תחליפי את הסדינים קודם", הוא אומר, כשאני צונחת בעייפות על
המיטה האדמדמה במלון דרכים מטונף בדרום מילווקי. "אלוהים יודע
מה עבר עליהם יום קודם", הוא אומר תוך כדי שהוא מעביר את
המזוודות מהמסדרון לחדר.
"את שומעת אותי בכלל?" הוא נוחת על המיטה בחריקה איומה שגרמה
לקפיצים הרעועים לרעוד וזה עשה לי נעים בגב. אמרתי שיעשה את זה
שוב.
הוא תוקע בי מבט נוקב, שקית מקומטת של פופאי צ'יקן שהכילה את
שיירי הצהריים בידיו, רוטב ברביקיו מעל שפתו העליונה. גיחכתי
בשקט.
"אין עם מי לדבר, אין עם מי לדבר", הוא ממלמל כשהוא קם ומושך
את הסדין מתחתיי בתנועת יד חדה. אני רק עברתי צד ואמרתי שמתחשק
לי לחלום על ורדים לבנים הלילה.


בבוקר אותו יום היינו בחוף. ישבנו על בקבוק שרי לבישול שהוא
הצליח לפלח מהבית של דודה שלו יומיים לפני כן תחת צל קריר
שהפיק צוק גבוה מעלינו. הכל מלא בהרים פה, במדינה הזאת. אפילו
החופים. הוא חיקה לי את פלטו שרון ואני עשיתי שתי עגבניות
קטנות ומזדקרות בשיער. אחרי פרץ צחוק הדדי שארך כ-10 דקות הוא
השתתק פתאום, והביט בי בעיניים מזוגגות. אמר שאני דומה לעז עם
הדברים האלה על הראש. הגבתי בפעייה ארוכה ורועשת ונגיחה קלה.
הוא הפנה את מבטו. שוב המשחקים האלה? שוב יעיר לי שאני צריכה
להפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה?
"תראי", הוא מצביע על חיה גדולה ומזוהמת שרצה לאורך החוף.
"בישראל יש מצב שתראי זאב ערבות בים?"

"תמיד דופקים את הישראלים", אני מגחך במרירות כשציפוי השוקולד
של הדאנקן דונאט שהרגע קניתי צונח בשלמותו אל האדמה. היא
צוחקת.
"יותר טוב ככה. שוקולד רק יעשה לך חצ'קונים"
אני עושה לה פרצוף ומושך אותה אליי. היא מצחקקת בטון המאנפף,
הכמעט גרוטסקי הזה, שלמרות הכל עדיין לא למדתי לאהוב. עדיין
זוהרת ושופעת חיים כתמיד, למרות העובדה שישנה פחות משעתיים
באותו לילה. היא מתכרבלת בחיקי ומספרת על משל החרגולים שאביה
סיפר לה בהמשכים, ונעלם לפני שהספיק לסיים. ולפתע משתתקת.
"אתה תמשיך את הסיפור במקומו?" היא תולה בי עיניים כמהות. לרגע
עדיין לא בטוח אם היא רצינית או לא.
אני מחליק את ידי בעדינות על שערה, מציץ בשעון, קם ממקומי.
"בואי", אני מושיט לה יד. "יש לנו עוד 30 קילומטר עד מחר."

היא תולה ידיה סביב צווארו, מתרפקת על גבו. אומרת שהיא לא רוצה
להשאר. הוא אוחז בידיה הלפותות סביב עורפו ומשחרר את אחיזתה
בעדינות, מסתובב ופונה אליה. זה לא יימשך עוד הרבה, דיברנו על
זה כבר אתמול, עכשיו זו לא נקודה מתאימה להשבר.
"בכלל, את חייבת להודות שהמקום הזה טוב יותר מהקודם. אפילו
נייר טואלט נורמלי לא היה להם".
היא נכמרת. מסתובבת. פונה בחזרה אל המרפסת. שיער קצר יש לה,
דליל, תלתלים רכים וזהובים. וכשהלילה כל כך צלול ונקי והכוכבים
מציפים את השמיים והירח, מלא וענקי, נותן אור רך ונגה על
שיערה, על הפרופיל החלומי והמרוחק שלה...
"נסיכה אמיתית." דלת המרפסת הזעירה נפתחת והוא מחליק בעדינות
דרך הפתח, מחבק את מתנייה הדקים, משעין סנטרו על כתפה. היא
מפנה את ראשה ממנו. אומרת שהלילה חם ומגעיל.
"את כל כך יפה", הוא פולט פתאום. היא נדהמת. מפנה את ראשה
בחזרה אליו. עיניו השחורות זוהרות פתאום, כנות מתמיד. מבקשת
שיאמר את זה שוב.
"את כל כך יפה", הוא חוזר, שבוי בעינייה, שזוהר תכלכל וארקטי
בהק מהן.
היא שותקת. ממצמצת. בוהה בו כלא מאמינה.
והוא רק מחייך.