26/7/2001


בצריף קטן. בפאתי היער .
נולדה תינוקת, בליל סער.
אמא ואבא, חיבקוה ברוך.
היה זה לילה קשה וארוך.

חייכה  התינוקת, חשבו על שמה
רק סבתא עליזה רקחה  מזימה.
הלבישה תינוקת בבגד ירוק,
כיפה ירוקה, ואמרה בקול עמוק.

"הביטו בעיניה," כמה נהדרות.
"ראו מה גדולות, בירוק זוהרות,"
ידעו כולם מיד מה שם יתנו לקטנה.
"ירקונה ירקונה," איזו מתנה.

גדלה ירקונה ילדה מאושרת.
מטיילת ביער, פרחים שוזרת.
חוברת לחיות, משחקת מחבואים
רצה, קופצת עם הסנאים.


אין ילדים, אין לה חבר.
למי תספר שלמדה לדבר.
בעד למוצץ, אומרת דברים.
קשה להבין את הדיבורים.

לחיות שסביב לא אכפת מן המלמולים.
היא מבינה את כל הבלבולים.
כך היא גדלה שנתיים שלוש.
עם מוצץ בפה ושימחה בראש.

הוריה דואגים, ילדתם לא תלמד.
היא לא  כמו כל אחד.
רק עם חיות היא מסתדרת,
רק את שפתם היא דוברת.

אמא ואבא , אמרו בסוף.
"צריך ילדים בזה הנוף."
רשמו את ירקונה לגן ילדים.
שתרכוש חברים וידידים.

שמחה ירקונה עם ידידיה החדשים.
הם לא חיות, הם כמוה ממשיים.
כעת דיברה עם בני גילה.
אך אויה צרה, הם לא הבינו  מילה.

צחקו הילדים, לגלגו לדיבורה.
הצביעו על המוצץ, כל החבורה.
ירקונה העצובה, בכתה במסתרים.
לא רצתה כאלה ילדים חברים.

בערב הלכה לטייל ביער.
לספר לחיות על כל הצער.
על גזע עץ רחב נשענה, ובכאבה
ספרה וספרה כל מה שבליבה.

לפתע נפתח שביל בתוך העץ.
ארוך ופתלתל, בזוהר נוצץ.
קמה ירקונה, פסעה בהיסוס.
בעקבות החיות, הצבי והסוס.

"בואי ירקונה," אמר לה הצבי.
"תעלי על גב הסוס ושבי."
"בשפה שלי אתם מדברים?"
התפלאה ירקונה על הדיבורים הברורים.

בדרך הצטרף הארנב הזריז.
גם השועל  והצבי  הפזיז.
כולם דברו שצריך למהר.
לפני רדת הלילה, פן נאחר.

"לאן כולנו כה ממהרים?"
שאלה ירקונה ודבריה לא ברורים.
"חכי תראי זו הפתעה."
ענו החיות להרגיעה.

לפתע נגלו לעיניה ההמומות.
ים וגלים בגובה חומות.
ומה זה צפים בהמונים על גליה?,
קופצים, צוללים, וצפים עליה.

המון מוצצים בכל הצבעים.
מרקדים, עליזים ברוח נעים.
"של מי כל המוצצים?" ירקונה שאלה
"מה אמרת? לא מבינים," ענו בשאלה.

הביטה ירקונה לכל הצדדים.
ראתה על החוף המון ילדים.
"תוציאי המוצץ, נבין מ'תומרת."
צעקו הילדים, תהיי בוגרת.

"אנו זרקנו את כל המוצצים."
אמרו הילדים שסביבה מתרוצצים.
"זרקנו לים, ולא מצטערים,
כעת מבינים אותנו המבוגרים."

חשבה וחשבה ירקונה הרבה.
בלי מוצץ משעמם בפה.
ואולי אולי אם להם זה כדאי,
אנסה לדבר ויבינו ודאי.

זרקה  המוצץ לים הכחול.                                      
            הצטרף המוצץ לחבריו ויצא במחול.
עלה וירד השתולל על הגלים,
קופץ וצולל למעמקים הכחולים.

הריעו הילדים, הידד  הידד.
אמרו לירקונה, "הביתה נצעד."
הצטרפו הצבי, הסוס, הארנב,
ולבסוף הצב נסרח בזנב.

לפתע התעוררה ירקונה בבהלה.
"היה זה חלום," אמרה בהקלה.
"איפה המוצץ?" הוסיפה דיבור.
שמעה עצמה אומרת ברור.

רצה הביתה בהתרגשות רבה.
אמא ואבא קבלוה באהבה.
"איפה היית? כל כך דאגנו.
חפשנו אותך ולא מצאנו."

ספרה ירקונה איפה היתה,
ועל הילדים אתם בילתה.
ו"ים המוצצים" זהו שמו, כך אמרה,
וגם על  חיות היער שאחריה גררה.

אבא ואמא מאוד התפעלו,
מדיבורה הברור ועוד שאלו.
"איפה המוצץ שלך החדש?"
והיא ענתה, "שלא זקוקה לו ממש."

"ואיפה נמצא השביל הזוהר
שמוביל ילדים לים הסוער."
ירקונה ענתה להם בלי הסוס,
"שזה ישאר סודה הכמוס."
                                                           
          דודאי שושנה.