שדה ענק מואר בשמש זורחת. ילדה מוכה הולכת לבד.
ילדה קטנה ועלובה הולכת לבד. לא מוצאת את דרכה.
הנחש מכיש את רגלה ודם לא מפסיק לזרום.
סרטים.
סרטים רעים. חלונות אדומים וילונות שחורים.
דם ניתז מנשיכת הנחש. רגלה כואבת ולא מצליחה לזוז.
משותקת.
משותקת ולבד באמצע העולם. הארס מתפשט בכל הגוף.
נץ בשמיים ועורב במים. גופתו צפה מנוקרת ומדממת.
נוצותיו כאילו עפות מעצמן ומקורו תקוע בגוף הדג אשר ניסה
לצוד.
הנחש לא זז אבל לשונו מטפסת כלטאה על רגלה של הילדה.
מפזרת את הארס שלה בכל מקום.
הילדה צועקת אך אין אף אחד ששומע אותה.
העץ הזקן מזמן נהייה חרש והצמחים איבדו מיכולתם.
רגלה נעשית כחולה ואף אחד לא יכול להצילה. אבל בשביל מה
להצילה?
הרי מהאסון הגדול נולדה ואת החיים גם ככה לא אהבה.
"מאסון נולדת" הייתה אמה מסתכלת עלייה ואומרת "לא תרגישי נאהבת
בחייך", הייתה ממשיכה. היא הייתה קטנה כשאמרו לה את זה וקרוב
לוודאי שלא ידעו כי מבינה היא את אשר אומרים הם. בתיעוב
ובמיאוס הסתכלו עליה.
כאילו שנאו אותה עוד לפני שנולדה.
לא יכלו לסבול את הריח שלה, את הבכי שלה.
שעות נעלו אותה במגירה מצחינה כשישבו הם בסלון, מורידים עוד
שורה.
הייתה נחנקת ומובהלת לבית חולים אך דבר לא עזר.
כי מהאסון הגדול נולדה ואת החיים גם ככה לא אהבה. |