זה היה יום קיץ חם ומבוזבז כל כך. כל הימים האלה של הבגרויות
מבוזבזים כי הם בקיץ. מילא שהם בקיץ אבל תוקעים אותם בשעה
שתיים בצוהוריים ואז כל היום מתבזבז ואי אפשר לעשות כלום. מזל
שהבגרות בסוציולוגיה ב 9 בבוקר. דניאל אמר שאחרי זה, נלך לים.
בכלל דניאל הוא בחור מוזר. אני זוכרת את שיעור ההסטוריה הראשון
שלנו. הוא ישר ישב ליידי זה היה כאילו הוא ידע שאני רוצה שהוא
יישב שם. אבל הוא בכלל יש לו חברה. אני כל הזמן שואלת אותו
"תגיד דניאל איך זה שאתה משדך לכולם את כולם ואותי משאיר לבד?"
הוא נתן לי מבט כזה מוזר. היה לו את המבט הזה. תמיד כששאלתי
שאלות שהיה לו קשה לענות עלייהן הוא היה נותן לי את המבט המוזר
שלו. אבל הוא ענה לי "מה את לא יודעת שאני רוצה אותך לעצמי
אחרי שרינה תטוס לחול?" וחייך. אני צחקתי אבל בלב רציתי שהוא
יתכוון לזה למרות שאני יודעת שהוא לא התכוון לזה. אוף עם רינה
הזאת שתטוס כבר. ומה זה השם הזה רינה? כאילו מה פתאום הוא יוצא
עם אחת בשם רינה? ובכלל איך הוא יכול לבוא ולספר כמה הוא אומר
אותה ועוד לספר כמה הוא בוגד בה? אתמול דניאל סיפר לי שהוא
ורינה עשו את זה במעלית. ואני אמרתי לו "פשש...כל הכבוד"
וחייכתי כי אנחנו מדברים על דברים כאלה אבל דניאל לא יודע שכל
פעם שהוא מספר לי כאלה דברים נמחץ לי הלב מקינאה. ודניאל לא
יודע שכל פעם שאני מספרת לו כאלה דברים אלו חצאי אמת רק כדי לא
להראות לו כמה אני בודדה. כשהגעתי לבית שלו אותו בוקר הוא היה
בהלם כי לבשתי חצאית מתנופפת כזאת כמו של ההיפים משנות ה 70
וגופייה שחורה. אמא שלי לא אוהבת שאני הולכת עם גופיות אבל היא
אמרה שזה מתלבש עלי טוב עם הגופיה אז הרשתי לעצמי לצאת ככה
מהבית. דניאל אומר שאני לא יודעת להתלבש וש"את מלבשת כמו גבר"
ו"את צריכה להפגין את הנשיות שלך" ו"תשמיני קצת רזה נורא זה לא
יפה" אז אמרתי לעצמי שאני אעשה לו שבץ. שאני אתלבש יפה. אז
התלבשתי יפה. והוא היה בהלם "מזה?? תני לראות אותך תעשי סיבוב
כמה צבעוניות... אני המום" כל הכיתה הייתה המומה כשהגענו
לבגרות "את רואה כמה ראשים את מסובבת?" הוא אמר לי "תרימי ראש
ותסתכלי לאנשים בעיניים" הוא העלה לי את הביטחון. כאילו הוא
גאה להיות איתי. כאילו הוא גאה שאני הולכת לידו. ואני הרגשתי
מלכה ממש. והרמתי ראש. וחייכתי. ושאלתי אותו "מה האינטרס שלך
להעלות לי את הביטחון?" והוא אמר "אני לא רוצה שתסבלי" ונכנסו
לכיתה כמו זוג מלכותי. אבל היינו רחוק מזה. כל כך רחוק שזה היה
עצוב.
                                                         

כשדניאל נישק אותי בפעם הראשונה הרגשתי מוזר. וחשבתי לעצמי
"טוב זאת רק נשיקה זה בטח יהיה כמו שזה היה עם רועי ועם
לודוויג ועם אנטון ועם אבי ועם ז'נייה ועם נמרוד. יהיה משהו
אתם תהנו אבל יום אחרי זה הוא בטח לא ייחס לזה חשיבות מיוחדת"
והכנתי את עצמי מראש למצב כזה של התעלמות מצידו. אבל זה לא היה
ככה. היינו אצלו בבית והוא היה צריך לנסוע לעבודה אז הוא לקח
אותי לבית שלי וחצי שעה אחרי שהייתי בבית הוא התקשר. ודיבר
איתי על זה. ו"מה את חושבת?" ו"מה את מרגישה?" ו"זה לא היה
מהיר מדי?" כי הכרנו רק שבועיים ו"מה יהיה איתנו?" וממש זיין
לי בשכל. ואני חשבתי לעצמי "פאק זאת הייתה בסך הכל נשיקה מה
הוא עושה מזה כזה עניין?" אבל לא אמרתי לו את זה. כי לא רציתי
לפגוע בו. ואז הוא אמר "אני צריך להגיד לך משהו" ואז הוא סיפר
לי על רינה. ואז אני הרגשתי כל כך רע... והרגשתי מנוצלת "אבל
אנחנו לא בדיוק ביחד" הוא אמר וזה לא עניין אותי בכלל. ואני לא
ידעתי מה עושים והוא אמר שהוא מבולבל ו"אני צריך זמן". כן בטח.
זמן. בנים והתירוצים שלהם. אז נתתי לו זמן. שבועיים!!! שבועיים
הוא התחמק ממני עד שתפסתי אותו ושאלתי אותו "תגיד לי מה קורה?"
ו"למה אני מרגישה שאתה מתעלם?" ו"אני לא אוהבת להיות תלויה
באוויר" והוא לא אמר כלום אז אמרתי לו "רק תגיד לי למה נישקת
אותי?" והוא ענה "מה את עושה מזה עניין? בסך הכל נשיקה" טעות
אנוש. טעות אנוש הייתה מצידו להגיד את זה. זה היה יום חמישי
בלילה אחרי הלימודים וירד גשם והוא חטף את הכאפה של החיים שלו.
הוא הסתכל עלי ולא אמר כלום. עליתי על האוטובוס ובערך פה זה
נגמר. לא הקשר שלי עם דניאל נגמר. עניין הנשיקה נגמר. לא סגור
כזה. ידעתי שלא יהיה בינינו כלום.
                                                           

כשנכנסו לבגרות הוא ישב ספסל לפני ומדי פעם הרים את המחברת
שאני אראה תשובות. ככה תמיד עשינו. בהיסטוריה אני הייתי יותר
חזקה אז הוא העתיק ממני אבל באזרחות הייתי גרועה. אחרי חצי שעה
סיימתי. לא יודעת איך זה קורה לי. ישבתי עוד 10 דקות ובדקתי אם
יש משהו להוסיף והגשתי. דניאל חייך אלי ויצאתי מהכיתה. ישבתי
בחוץ. עוד יום יפה מבוזבז... הדלקתי סגריה ועצמתי עיניים. לאט
לאט כולם יצאו מהבגרות ואני חיכיתי לדניאל כי הוא היה צריך
להסיע אותי לבית.  ראיתי שאריאל יצא מהכיתה והוא היה איתנו
בכיתה שאלתי אותו "אריאל איפה דניאל?" והוא הסתכל עלי וחייך
"את ודניאל עוד תתחתנו" הוא אמר. לא שאל. אמר. כאילו הוא יודע
"איזה... על מה אתה מדבר בכלל?" אמרתי בביטול ועליתי לכיתה
לחפש אותו. ממש נעלם. והפלאפון שלו היה מכובה. ירדתי למטה
החוצה בחזרה והוא היה שם בלובי של הבת ספר כנראה הלך מהצד השני
ודיבר עם איזה בחורה "דניאל!" קראתי לו שידע שאני פה ושצריך
לנסוע כי אני נוסעת היום לתל אביב. "בוא נלך אני צריכה להגיע
לבית" אמרתי לו. "רגע מה את ממהרת...? בואי אלי קצת נראה איזה
סרט" הוא אמר והתחיל ללכת אחרי "דניאל אתה יודע שאני צריכה
לנסוע לתל אביב היום נכון?" "ואללה... אבל עוד מוקדם" הוא ניסה
לשכנע אותי "די דניאל בא נלך חם לי" "טוב בסדר הנה נוסעים"
סנג'רתי אותו להסיע אותי לתחנת רכבת שאני אסע אל אח שלי. לא
אמרתי לאח שלי שאני באה. תמיד כשאני אומרת לו שאני באה, הוא
יודע שמדובר בבעית בנים. לא רציתי להטריד אותו. את אח שלי
המקסים הזה. אני לא אשכח שעוד כשהייתי עם רפי, החבר הראשון
שלי, הייתה איזה פעם שהיינו בירושלים עם חברים שלו וזאת פעם
ראשונה שהם ראו אותי. והם שנאו אותי... אוי כמה שהם שנאו אותי.
רפי היה מראה להם רגשות אלי רק כשהיינו רבים. כשהכל היה טוב
הוא היה שומר את זה לעצמו. אז החברים שלו שנאו אותי. הם לקחו
אותי ל"שיחה". עלק שיחה. מזל שלא אנסו אותי. הם היו שיכורים.
שיכורים וחזקים. ורפי גם היה שיכור והוא בכלל לא שם לב לכל מה
שקרה. הם החזיקו אותי שניים ביד שמאל ושניים ביד ימין ואחד,
עדיאל כהן, עמד מולי ודיבר. אני לא אשכח את הפרצוף שלו. הפרצוף
היפה והאכזרי שלו. הוא נשף לי את העשן אל תוך העיניים וזה עשה
לי דמעות ואני הייתה בטוחה שהם יאנסו אותי אבל הם רק כיבו עלי
סיגריה והזהירו אותי שאם אני אספר לרפי משהו, הם יהרגו אותי.
רק כיבו עלי סיגריה. חחחחחחחחחחח... הרשו לי לגחך. כי הם ממש
מעכו את הסיגריה בתוך העור שלי ויש לי אחומניוקי צלקת מזה.
כשאח שלי ראה את הצלקת הוא ישר שאל "מה קרה?" בדאגה כזאת עם
קמטים על הפרצוף סיפרתי לו שחברים של רפי עשו את זה אז הוא אמר
"מי אלה? מי ?? איפה הם גרים אני יהרוג אותם" וכל כך אהבתי
אותו, את אח שלי הזה, כשהוא אמר את המשפט הזה. כל כך הערצתי
אותו. וידעתי שלא משנה כמה פרחות תל אביביות יהיו בחנות שלו
ויעריצו אותו, הוא אח שלי ואת זה אף אחד לא יקח ממני. אחותי
שונאת את הפרחות האלה שבאות לחנות של אח שלי. הם חושבות שאח
שלי הוא פרטי שלהם. הם מתות עליו. אבל אני אמרתי לאחותי שזה לא
משנה כמה פרחות תל אביביות יהיו לו בחנות, הוא תמיד אח שלנו
ואת זה אף אחד לא יקח מאיתנו.
                                             

ירדתי מהרכבת בתחנת ארלוזרוב והסתכלתי בקינאה לעבר האנשים
שחוצים את גשר היהלומים לכיוון רמת גן. לודוויג גר ברמת גן.
פעם גם אני  הייתי חוצה את גשר היהלומים לעבר רמת גן. אבל פעם
היה ועכשיו אני צריכה לעבור את המנהרה וללכת לתחנה מול בית
רסיטל. לא גשר היהלומים. אני ממש צריכה לתת לרגליים שלי הוראות
לא ללכת לכיוון הבית של לודוויג. קו 531 כל 20 דקות. ככה הבחור
במודיעין אמר. טוב. אני אחכה. הדלקתי סיגריה. אתם מכירים את זה
שחוק מרפי בא לכם בהפוכה? שאתם אומרים לעצמכם "איך שאני אדליק
סיגריה האוטובוס יבוא" ואז מרפי צוחק עלייכם מהקבר והאוטובוס
לא בא. בא לכם בהפוכה המרפי הזה. חצי שעה חיכיתי לאוטובוס.
וחם. והחצאית נדבקת לי לרגליים. כשהגעתי לחנות אח שלי בדיוק
ירד מהאופנוע שלו. הונדה 750 סמ"ק. כחול. אופנוע שטח. אופנוע
מדהים. חיבקתי את אח שלי הכי חזק שאני יכולה. "קח אותי לסיבוב"
אמרתי לו. כל כך אהבתי את האופנוע הזה. כל כך אהבתי שהוא הסיע
אותי על האופנוע. אח שלי. כמה אהבתי את אח שלי. יותר אהבתי את
העובדה שהוא אוהב אותי. כי ידעתי שלא משנה מה יקרה ולא משנה מה
אני יעשה הוא אח שלי. רק שלי. עליתי על האופנוע וידעתי שכל רמת
השרון תראה לי את את הרגליים כי החצאית התנופפה ברוח ולא היה
אכפת לי כי אח שלי מסיע אותי על האופנוע שלו. החצאית מתנופפת
עף לי הסנדל האהוב עלי וכל רמת השרון ראתה את הרגליים החשופות
שלי. וזה לא היה אכפת לי כי אח שלי הסיע אותי על האופנוע. כי
הוא אח שלי. ואף אחד לא יקח אותו ממני. חיבקתי אותו חזק כשהוא
הרים גלגל וחיבקתי אותו חזק כשהוא עשה את הסיבוב בכיכר על הצד
והיד שלי השתפשפה בכביש. ולא פחדתי ובכלל לא היה לי כואב כי
ידעתי שאני עם אח שלי. חיבקתי אותו חזק כשהוא עשה סיבוב חד
ומשאית שלא ראתה אותו נכנסה בנו. חיבקתי אותו חזק כל כך
כשהתרסקנו לעבר מיכלים של חומר מסוכן. חיבקתי אותו חזק כששמעתי
את הצופר של המכוניות. חיבקתי אותו חזק אבל זה לא משנה כמה חזק
חיבקתי אותו, אני עפתי לכיוון אחד והוא לכיוון אחד ואני הורדתי
את הקסדה וכל כך מהר היו שם אנשים של מגן דויד אדום והם לקחו
אותו. הם לקחו את אח שלי ואני בכיתי אבל הם לקחו אותו וצעקתי
להם "זה אח שלי אתם לא יכולים לקחת אותו הוא אח שלי!!! אף אחד
לא יכול לקחת לי את אח שלי!! הוא שלי" ובכיתי ובכיתי. אבל הם
לקחו אותו ממני. הם כיסו אותי בשק שחור ולקחו אותו. ואז ישבתי
ליד השק השחור וחיבקתי את אח שלי כל כך חזק. החצאית הכחולה שלי
של שנות ה 70 התמלאה דם והפרצוף היפה של אח שלי היה מרוסק ואני
חיבקתי אותו. כל הגוף שלי כאב ואני חיבקתי אותו. חיבקתי אותו
כל כך חזק. ושרתי לו. בכיתי ושרתי לו "ציפורים עפות ברוח להן
תמיד יש קן לחזור ואני תמיד אשיר לך הלא שיר לך קרן אור" כי
שנינו אהבנו את השיר הזה של אביב גפן. והמשכתי לחבק אותו. ולא
הפסקתי לחבק אותו חזק.




                                   


                               הקשר בין דמיון למציאות הוא
מקרי בהחלט.