שקט.
קול צרצר מרוחק נשמע מפעם לפעם, מפריע לדממה.
שקט.
אור נר חלוש וקטן מאיר את פניה העייפות. היא נאנחת ועוברת
תנוחה, מנסה להרדם באי-שקט.
מחשבות מתרוצצות במוחה, לא מניחות לה לישון. והיא כל כך
עייפה.
שיערה השחור גולש מעל עיניה ומותיר רק רווחים צרים לנשימה.
שקט.
פה ושם נובח כלב מרוגש, מבריח גנבים אולי.
היא נרדמת, עוברת למחוזות מרוחקים, לחלומות.
ששששש.
אסור להעירה.
והיא כל כך עייפה...
כבר ימים שלא נחה, נעצרה.
ושקט.
ונעים לה. והיא מתכרבלת סביב רגלי, ומחזיקה בכף ידה את אחת
מאצבעותיי, כתינוק השומר על אימו פן תברח.

ואני כבר איני עייף. אני מחייך לעברה.

מי היא?
איני יודע.
אך היא הדבר היקר לי ביותר.

היא נרעדת.
אני מלטף את שיערה, מסיט אותו מעל פניה השלוות.

שוב שואל את עצמי מי היא, ואחר משיב "היא אחותי הקטנה", ומבין
שתפקידי הוא לשמור עליה.

והיא מחייכת, ישנה.