מועצת חכמי הכפר התכנסה עוד באותו יום, דנה בסוגיה והחליטה פה
אחד  להעניש את השניים שחטאו, סרחו דרכם  והתעלמו מערכי המוסר
המקודשים תוך שהם פוגעים בכבודם של תושבי הכפר לדורותיהם שדאגו
לשמור בדבקות על מורשת  ארוכת הימים.  הם יבודדו מהחברה
ויוכנסו לתוך בור עמוק  לפרק זמן שלא יקבע מראש. בגזר הדין
נאמר כי המועצה תשוב ותתכנס בעתיד ותחליט באם הבשילו התנאים
להחזרת השניים לחיות  כבני אנוש במסגרת הקהילה או אם לאו.
הוא היה עלם צעיר, והיא אשת איש, מבוגרת ממנו בשנים רבות. הם
הכירו באחד האטליזים בשוק הבשר. היא עבדה כקצבית קבועה
ומיומנת, והוא הועסק באופן בלתי סדיר כקצב זוטר ומתלמד לאחר
שעות הלימודים בבית הספר.  היא לימדה אותו את רזי המקצוע. את
רוב הנחיותיה המקצועיות באשר לטיפול בבשר הייתה מלווה במגע
ידיים. לוקחת את ידו ברכות  ומראה לו כיצד יש לבצוע את סוגי
הבשר השונים. עוד מהיום הראשון שהופיע באטליז כנער שוליה, נהגו
השניים להרעיף  זה בזו מבטים חושניים וחודרניים. מתעלמים מפער
הגילים העצום ביניהם. ברבות הימים גאתה התשוקה והעצימה. כל
הקשר המילולי ביניהם נסב תמיד סביב סוגיות קצבות בלבד, כשהם
מקפידים שלא לדבר ביניהם  על ענייניהם  האישיים. שפת הגוף מחד
העידה על  קירבה, תשוקה ומשיכה מינית עזה, אך מאידך הקשר
המילולי המצומצם והחד מימדי הותיר את השניים מבחינה מנטאלית
זרים ומנוכרים.
יום אחד נותרו השניים בגפם עד שהגיעה שעת הסגירה של החנות. הוא
עזר לה להגיף את החלונות ויחד הורידו את תריס חלון הראווה. הוא
עמד לעזוב ולשוב לביתו כשפתאום הרגיש שרגליו כאילו דבוקות
לרצפה והן אינן מאפשרות לו לזוז ממקומו. היא עמדה קרובה אליו.
בתנועה איטית ומדודה קרבה את פניה אל לחיו ונשקה לו קלות. את
המתח המיני שהלך והתעצם היה אפשר לחתוך בקלות בעזרת כל אחד
ממגוון הסכינים  ששימשו אותם בחנות. היא חבקה אותו, נשקה ברכות
לשפתיו  והטילה את ראשה  על כתפו כשהוא נותר במקומו מקובע
כדחליל. היא ליטפה את גופו והחלה להפשיט אותו בהדרגה עד שנותר
על כנו עירום ועריה. לפתע החל להניע עצמו ולשתף פעולה כשהוא
מסייע לה לפשוט מעליה את בגדיה.
ברגע שנותרו שניהם  עירומים כביום היוולדם נפתחה לפתע דלת
הכניסה. בעל החנות עמד מולם המום.
לא מאמין למראה עיניו. הם קפאו על עומדם חבוקים, שולחים לעברו
מבט נבוך רווי באימה ופחד.
"תגידו לי מה זה צריך להיות? תתביישו לכם!" . "תתלבשו מהר ולכו
הביתה".  המומים, נבוכים וחפויי ראש הם החלו להתלבש בחיפזון
ומהרו להסתלק ביחד מהמקום.
עוד באותו לילה, סמוך לחצות הם הוצאו מבתיהם והובאו בפני מועצת
חכמי הכפר למשפט שדה שנערך
בהליך מזורז. הם נשאלו שאלות הבהרה שנועדו לשפוך אור על המניע
שהוביל אותם למעשה החמור שעשו.  "לא יכולנו לשלוט במשיכה
המינית בינינו. זה פשוט קרה בלי שרצינו  ובלי שיכולנו למנוע את
זה." אמרה האישה שדיברה גם בשם הנער שנצר את לשונו כל העת.
לאחר ששמעו את הדברים, קרא אחד החכמים  פרק מתוך ספר עב כרס
הדן בחוקי מוסר ונורמות התנהגות בקרב קהילת הכפר כפי שנשתמרו
שנים ארוכות. הם התייעצו ביניהם כמה דקות תוך שהם מסתודדים
ומעבירים פתקים מאחד לשני. כעבור כמה דקות הגיעו להחלטה שנכתבה
במקום והוקראה  בפני הנאשמים על ידי נשיא המועצה. הם ינודו
מהכפר ויורדו לאלתר לבור עמוק לתקופה שלא נקבעה מראש. מנידוי
של יום אחד ועד אפשרות של נידוי לעולמי עד. הכול פתוח.
בתום המשפט  נלקחו משם השניים לבור ששכן במעבה היער הסמוך
לכפר. הם הורדו לתוכו באמצעות סולם חבלים. ולאחר מכן משכו את
הסולם למעלה.  העלטה בפנים הייתה מוחלטת.  הם לא ראו זה את זו
ולא הבחינו בנעשה בתוך הבור. אפילו את רוחב הבור לא יכלו
לאמוד, אלא רק אולי לנחש. ריח הטחב היה עז וחריף. הם אחזו חזק
זה בזו מרוב אימה ופחד, כשהם זועקים יחד זעקות שבר כמו
"אמאלה". ממאנים להינתק אחד מהשנייה  ולו לרגע.  אישוניהם
שהחלו להתרחב קמעה, אפשרו להם בקושי רב להבחין בכמה צללים.
כעבור כמה דקות הורדה אליהם באמצעות חבל, קערה עם נר דולק.
לאחר מכן הורדו בזה אחר זה שמיכות, מזרונים, בגדים, אוכל,
מים,  נרות  ומתקן מיוחד לעשיית צרכים.  בפעם הראשונה יכלו
להבחין בנעשה בתוך הבור. הוא היה בגודל של כ-15 מטרים רבועים.
בראש ובראשונה ניסו לוודא שאין במקום חולדות, עכברים או חיות
אחרות. סקרו את המקום ביסודיות ונרגעו מעט כשלא מצאו ראיות
המעידות על הימצאותם.
את המזרונים והשמיכות סידרו לעצמם והלכו לישון. בבוקר התעוררו
וגילו שמעט קרני אור טבעיות חודרות ומגיעות עד קרקעית הבור.
את אחד מארגזי המזון שהורדו אליהם פתחו והכינו לעצמם ארוחת
בוקר. את כל הדברים ארגנו וסידרו כך שלא יתפשו יותר מדי מקום.
לאחר מכן שוחחו וניסו להעריך כמה זמן ישאירו אותם בתוך הבור.
הם סכמו ביניהם שלא יגעו איש ברעהו לפחות לא בשעות היום, על
מנת שלא יתפשו שוב בקלקלתם. את גזר הדין שקיבלו, שבו נאמר כי
המועצה תשוב ותתכנס בעתיד ותחליט באם הבשילו התנאים להחזרת
השניים לחיות  כבני אנוש במסגרת הקהילה או אם לאו, ניסו השניים
לנתח ביסודיות.  הם בקשו להבין את ההיגיון העומד בבסיס ההחלטה
המעט תמוהה הזו, כשהשאלה הראויה להישאל היא, כיצד בעצם ידעו
החכמים באם הבשילו התנאים להשבתם?  המסקנה שאליה הגיעו הייתה
חד משמעית. מה שיוביל לחנינתם תלוי אך ורק במעשיהם.  כפי הנראה
הם יושמו במעקב כלשהו. והיה אם בתוך פרק זמן מסוים לא יימצאו
ראיות מרשיעות חדשות המעידות על מעשי ניאוף חוזרים ונשנים,
ייתכן שיזכו לחנינה. הם סכמו שיעשו הכול על מנת להתגבר על
התשוקה המינית  הגדולה ששררה ביניהם גם שם, ולא יעזו להסתכן
ולהיתפס שוב בקלקלתם. הם יחזיקו ידיים מתחת לשמיכות בלילה, אך
בשום אופן לא יתנו אהבים. במהלך רוב שעות היום יקפידו לשמור על
דיסטנס ביניהם.
הפחד מפני האפשרות שיוותרו בבור עד יום מותם  הציק להם מאוד
והטריד את מנוחתם וכך מנע מהם את האפשרות להפר את החלטתם. הם
למדו מהר מאוד לכבוש את ייצרם, על אף המשיכה המינית העזה
שהייתה ביניהם ועל אף העובדה ששהו ימים שלמים בגפם מחוסרי מעש,
ובעצם היו יכולים להתפתות בקלות בכל רגע.  את רוב שעות היום
בילו בשיחות  בכל תחום אפשרי. את שפת הגוף הבלתי מילולית
שאימצו כשעבדו יחד בחנות הבשר  המירו כעת בכורח הנסיבות בשפה
הוורבלית. הם ניצלו את ההזדמנות לעשות זה עם זו הכירות אישית
עמוקה כשגוללו לפרטי פרטים את תולדות חייהם. בזמן הבלתי מוגבל
שעמד לרשותם במהלך כל שעות היום, דנו בסוגיות העוסקות במהות
החיים ובשאלות מטפיזיות וקיומיות, גם בלי שהייתה להם השכלה
פילוסופית כלשהי.  
בדיוק כעבור שבועיים מהיום שהורדו לבור, בשעת ערב מאוחרת, לאחר
שסיימו לאכול את ארוחת הערב, נשכבו על המזרונים ובהו כלפי
מעלה. לפתע פתאום, הבחינו השניים בו זמנית בסולם חבלים המשתלשל
לאיטו לעבר קרקעית הבור. באותו רגע נשמעה צעקה  מלמעלה. "זהו
זה אתם חופשיים". הם לא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אוזנם.
כשמייד הבינו שהתיאוריה שלהם הייתה כפי הנראה נכונה. ואם כך הם
פני הדברים, אזי עמדו בהצלחה במבחן שעשו להם, וכך זכו לחנינה.
"אתה רואה צדקנו" אמרה לו האישה.
הם נותרו שכובים במקומם ולא טרחו כלל לקום לעבר סולם החבלים
שנעצר בדיוק עם הגעתו לקרקעית הבור. אפשר היה לחשוב שמשנזדמנה
להם האפשרות לצאת לחופשי ולשוב לחיק משפחתם, לאחר שכל כך ייחלו
לצאת לחופשי ועשו וויתורים ומאמצים אדירים על מנת להשיג את
שחרורם, ישכילו השניים לממש את חירותם לאלתר. אך מהרגע שהחירות
הכול כך נכספת ומיוחלת כבר הייתה בידיהם, לא מיהרו השניים
להוציאה מן הכוח אל  הפועל ולממש אותה. כל עוד זו הייתה בגדר
מטרה נעלה היא הייתה בהחלט ראויה להשגה, אך כשרגע האמת הגיע,
התקשו לקחתה ולאמצה בפועל לחיקם. התקשו לוותר על אותה חמימות
בידוד אינטימית לה זכו  24 שעות ביממה בתוך הבור. אם יממשו את
חירותם וישובו לכפר, ייאלצו להיפרד זה מזו לעולם.
כל ההכרות העמוקה שעשו אחד עם השנייה במהלך שעות ארוכות של
שיחות ושבעקבותיה נוצרה גם קירבה רגשית ומנטאלית בנוסף למשיכה
הפיזית  שכבר הייתה קיימת ביניהם מלכתחילה  תרד לטמיון ויוותרו
ברשותם רק הזיכרונות. דקות ארוכות שוחחו ביניהם על משמעות
שחרורם מן הבור "כשתוגת החירות"  העומדת להתממש ניכרת היטב על
פניהם. את האופציה לוותר על השחרור ולהישאר בבור דחו פה אחד
למרות הבעייתיות הרבה הכרוכה במימוש אופציית החירות.
"בוא נעלה למעלה לפני שיעלו את הסולם בלעדינו" אמרה לנער. היא
נעמדה ועזרה לו לקום. ארשת פנים קדורנית קמעה ניכרה היטב על
פניהם, למרות ידיעתם כי תוך זמן קצר יטעמו מחדש את טעם החופש
וישובו לחיק משפחתם.  היא עלתה ראשונה והוא אחריה. בחוץ, אור
הירח המלא האיר בקסמו וברכותו את עצי היער הצפופים. יללות
התנים נשמעו בברור בוקעות מקרבת מקום. כמו אות שקיבלו משמיים
הם נפלו בו זמנית יחד זה לזרועות זו, התנשקו בפעם האחרונה
ומהרו לשוב בריצה לכוון הכפר.  

יולי 2004