"טל, אנחנו הולכים!" אמא קראה לי מלמטה. סוף סוף! כבר נמאס לי
לראות אותם מתארגנים בעוד אני תקועה בבית. "נחזור מאוד מאוחר,
אל תחכי" (גם ככה לא התכוונתי...), "שמיכלי תיכנס למיטה עד
21:00. הטלפון שלנו על המקרר. ואם את רעבה, נשארו כמה בורקסים
מארוחת בוקר. אם את רוצה את יכולה אפילו להזמין לך פיצה..."
"ואיך אני אגמור אותה -
לבד?" ככה הכנסתי לה, יפה ובשקט. בלי
לשים לב. אבל היא הבינה ופשוט שתקה. "טוב, ביי".
הרגשתי קצת רע. "בי, תהנו!" הייתי צריכה קצת לחפות על מה
שאמרתי קודם. זו עדיין אמא שלי...
22:15. לבד. עם מיכל, אבל היא כבר ישנה. אין לי מה לעשות... רק
לחשוב על החברים שלי. בטח הם יושבים שם כולם ביחד וצוחקים,
וצוחקים... ובטח אורי שכח ממני כבר מזמן. בטח נועה כבר ממזמן
התחילה איתו - התעלקה עליו. אני מקווה שלא נשבה בקסמיה, או
משהו. למרות שהיא מעצבנת, עדיין היא ממש חתיכה! ויפה. ומהפנטת.
ובטח כבר תפוסה עכשיו... די! די! אסור לי לחשוב על זה - אני
סתם עושה לעצמי רע... אף אחד לא יכול איתה, וחוץ מזה, הוא
שלי...
ומה אם הוא עם שירה? היא הרי אמרה שהוא יהיה מאוהב! יוווו, אני
לא מאמינה, כבר היא התעלקה עליו? כולה לפני שעתיים דיברתי
איתה, והיא עודדה אותי ואמרה לי שהוא יהיה איתי. איך היא יכולה
ככה לבגוד בי? לא, היא לא! היא החברה הכי טובה שלי! היא בחיים
לא תעשה לי דבר כזה! די לתסריטים האלה!!!
אני משתגעת. אני פשוט משתגעת. אני לא יכולה יותר. די - אני
הולכת לשם. נעלתי נעליים, פתחתי את הדלת והלכתי. יותר נכון -
רצתי לשם. לא היה לי אכפת מכלום! ידעתי שההורים שלי יהרגו אותי
אם יידעו, אבל לא מזיז לי. רצתי במהירות הבזק... נכנסתי לשביל
שמוביל לפארק ושמעתי קולות - את הצחוקים של כולם. נכנסתי עוד
ועוד, ואז שמעתי לפתע לחישות מעבר לשיח שלידי. הסתובבתי לעברו,
הסתתרתי מאחוריו והסתכלתי. זה היה אורי. עם שירה. "התאהבתי בך
מהרגע הראשון שראיתי אותך", היא אמרה לו. בוגדת.
"ראיתי. וגם נורא נדלקתי עליך. שמתי לב לחברה שלך - איך קוראים
לה?"
"אהההה... טל?" היא אפילו שכחה איך קוראים לי!
"כן, היא. חייכתי אליה כל הזמן. קיוויתי שככה אני אצור קשר
אלייך..."
"באמת?! וואוו!!!"
"ששש... את יודעת שיש לך את העיניים הכי יפות שראיתי?" הוא אמר
לה. היא שתקה. והוא התקרב אליה, והיא לא סירבה, והם...
התנשקו!
אני לא מאמינה. זה לא קורה לי... בוגדת! מתחזה לחברה שלי,
מוציאה ממני את כל הסודות שלי וככה משתמשת בי! אני לא
מאמינה... זה פשוט לא קורה לי!
נקרע לי הלב. עמדתי שם, מאחורי השיח והסתכלתי עליהם. והדמעות
החלו לזלוג מעיני. והמשכתי והתבוננתי בהם, כאילו אף פעם לא
ראיתי זוג אוהבים. אך מכל הפעמים שראיתי זאת בטלוויזיה - אף
אחת מהן לא השתוותה למה שראיתי שם. הרגשתי קרועה, הרגשתי
שהנשיקה הזאת מזוייפת ולא יכולה להיות ממשית. הייתי חייבת
להתגלות - להראות לה מה זה - להכאיב לה קצת, אם עוד יש לה
רגשות. משכתי את האף. ואז שניהם נעצרו ומיד הסתכלו עלי.
"טל!" היא קראה בשמי.
עוד הסתכלתי עליה. לרגע עמדתי דוממת ואד עניתי לה: "בוגדת!"
ורצתי משם. ברחתי חזרה הביתה, באותו השביל - לא הסתכלתי על
הדרך. בגלל זה מעדתי ונפלתי. ואז, ברגע של שקט, שמעתי פתאום
צעדים על האדמה. אבל הם נשמעו מוזר - כאילו הם על רצפת אבן.
פתחתי את העיניים והסתכלתי. הייתי על הספה, זאת שהמאיסה עלי את
הטלוויזיה. הרמתי את הראש מעט. השעה הייתה חצות בדיוק. הצעדים
עדיין נשמעו. מה קרה פה? חלמתי? ומה אלו הצעדים האלה, מי זה?
קמתי מהספה והלכתי לבדוק. הפנים שלי עוד היו רטובים. בטח
חלמתי, ומרוב עצב דמעות זלגו מעיני. סקרתי את הבית. קולות
הצעדים הגיעו מלמטה. ירדתי לאט-לאט, ואז קלטתי - הדלת פתוחה
לרווחה, והמחשב - איננו! התחבאתי והסתכלתי. דמות שחורה עלתה
מהמרתף, עם גרב על הראש, עם המערכת ביד... אוי ואבוי! מה
עכשיו? מי יעזור לי? מה אני עושה?
הגנב יצא החוצה, ואז נכנס שוב, וירד שוב למרתף. אני עליתי
למעלה בחזרה בשקט-בשקט, רועדת, יותר נכון משקשקת! להתקשר לאמא,
לאבא, למשטרה, למי? אבל אני לא יכולה - הטלפון למטה, וזה
שלמעלה מרעיש - הוא ישמע ויברח, ואז גם ככה לא עשיתי כלום בכך
שהתקשרתי.
בזמן הזה שאני חושבת מה לעשות, הגנב סיים את ביצועיו במרתף,
והתחיל לעלות. מיד שראיתי אותו מתקרב למדרגות - נכנסתי
לאמבטיה. זה היה החדר הכי קרוב, והחדר היחיד שאין לו מה לחפש
בו. כאילו שזה עזר! אני יושבת מקופלת, מאחורי השירותים, בתקווה
שיפספס אותי, אבל הצללית השחורה עומדת בדלת. ואז באמת היא הלכה
והמשיכה במסדרון. החלטתי שאני חייבת לעשות משהו. איני יכולה
לשבת חסרת אונים. מזל שלא הייתי ערה קודם. אם לא הייתי נרדמת
על הספה, באמת הייתי עוזבת הכל ורצה לפארק. מה שראיתי בחלום
עוד הסעיר אותי, אבל העובדה שזה היה רק חלום הרגיעה אותי. אבל
זה לא משנה - אני חייבת לרכז את כל המחשבות לביצוע מטרה אחת -
איכשהו להיפטר מהגנב, אבל שלא ייצא מזה בחינם!
החלטתי. לקחתי את דוש המים החמים. כיוונתי לדלת. הגנב עבר את
הדלת עם הוידאו בידיו, ואני התכוננתי, באתי לפתוח את הברז ואז
החלקתי על הרצפה ונפלתי,ותוך כדי גם צעקתי מכאב. אוי, איזו
מטומטמת אני! כמובן שהגנב שמע, הפיל את הוידאו וברח למטה
והחוצה מהבית. קמתי מהר והתחלתי לרוץ אחריו. עוד לא הגעתי למטה
וכבר שמעתי צרחת כאב חזקה וקול של נפילה עזה, ממחוץ לדלת. מה
זה? מה הולך פה?
יצאתי החוצה. שם ראיתי את הדמות השחורה על הרצפה, חסרת הכרה
ומעליה עומד בחור נאה, עם שיער חום ועיניו הירוקות מנצנצות
מתחת למנורת הגינה. כן, זה היה הוא. אורי. חיוך עלה על פני.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בשמחה.
"המממ... תופס גנבים?" הוא ענה בקולו היפה. נראה לי שזו הפעם
הראשונה שהוא דיבר איתי אישית. בלי עוד אנשים מסביב. "שירה
אמרה לי שתבואי לפארק. אבל לא באת, אז אני באתי אלייך". לא
האמנתי. הציפיות שלי, כל מה ששירה אמרה שיקרה - קורה, אבל יותר
טוב.
"באמת? ומה קרה פה?" אמנם הייתי מהופנטת לעיניו, אבל הייתי
חייבת לפתור כמה שאלות.
"כשהייתי בחוץ ראיתי אותו מעמיס את הטנדר. לא חשבתי שאתם
הזמנתם אותו, אז הוא קיבל עציץ בראש..."
"וואוו... תודה! אין לי מילים... אני ממש מודה לך, אני לא
יודעת מה הייתי עושה אם לא..."
"ששש..." הוא קטע אותי. "את יודעת שיש לך את העיניים הכי יפות
שראיתי בחיים שלי?" ואז הוא פסע לעברי, וקרב ראשו לראשי. לא
סירבתי. ואז זה קרה. האהבה המיוחלת, ולא בחלום. מכל הנשיקות
שראיתי בטלוויזיה - אף אחת מהן לא השתוותה למה שהרגשתי אז.
הרגשתי שלמה, אהובה, שהנשיקה הזאת אמיתית וממשית. ניצחתי את
כולם - את אמא, את נועה, את הגנב ואת החלומות הכי פרועים
שלי!!!
