"ישר כשיצאתי מאולם הכדורסל ראיתי אותה, כל כך יפה... זה שיפר
לי את מצב הרוח אחרי המשחק הזה. הפסדנו בשתי נקודות, סל אחד.
אם הייתי קולע את המצב ההוא שהחמצתי בהתחלה אז אולי היינו
מנצחים. אבל זה לא באמת מה שעיצבן אותי, אתה מתרגל להפסיד
כשאתה מקום אחד לפני האחרון בהפרש סלים. מה שעצבן אותי היה
העובדה שהמדים שלי קטנים עליי. החולצה צמודה והמכנסיים עושים
לי שפשפת. אז אחרי משחק שאני גם ככה מת מעייפות וכואב לי בכל
הגוף יש לי גם שפשפת. אבל היא שיפרה לי את מצב הרוח.

כבר שנים שאני מסתכל עליה בסתר, אני אוהב אותה כבר ממזמן, אבל
אני מפחד להגיד לה את זה.  כבר הייתי קרוב להגיד לה את זה הרבה
פעמים אבל תמיד אני בורח ברגע האחרון, תמיד אותו הדבר.

ברגע ההוא כשראיתי אותה עומדת שם החלטתי שאני חייב לדבר איתה,
אמנם כבר החלטתי את ההחלטה הזאת הרבה פעמים אבל עכשיו זה סופי.
ניגשתי אליה, בהתחלה היא לא שמה לב אליי אבל כשהתקרבתי אליה
היא ראתה אותי, הזמן נראה כאילו הוא עובר ממש לאט, היא נעצרה
והסתכלה אליי, חיכתה לי. "אני לא מאמין" חשבתי לעצמי "היא
מסתכלת עליי!" נעצרתי לידה, הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עליי.
"טוב, אלעד. מה אתה רוצה?" נכנסתי לשוק, היא יודעת את השם שלי!
"אמממ" אמרתי אחרי הפוגה קצרה, "אני רוצה להגיד לך משהו". היא
הביטה בי בעיניים ואני הרגשתי שלא רק אני אוהב אותה, היא גם
אוהבת אותי, אני בטוח, לפי העיניים שלה! אבל אז שמעתי קול בראש
שלי "אין טעם להכניס לעצמך לראש תקוות שווא". אך אני לא הקשבתי
עמדתי להגיד לה את זה, הסתכלתי לה בחזרה בעיניים ואמרתי "יש לי
שפשפת".