היא לעולם לא תדע, כמה שהיא חסרה
כמה משמעות היוותה, שכעת לא נותרה
והכאב לא נעלם...
מתעקש לפעור עוד צלקת, להקיז עוד דם.

נותרתי לבד, מתפקדת כשניים.
מרגישה כאילו מישהו באישון ליל גנב לי את הרגליים.
והכעס מכרסם, למרות שישנה הבנה.
לא יודעת איך להפסיק להרגיש כמו ילדה קטנה.
להפסיק לשנוא אותה, לשנוא שנעלמה.

יום בהיר אחד, נותקה מחיי ללא התראה.
נשארתי כעוסה, כאובה והמומה.
צלליות, צלליות ממה שנותר אני חולקת עם עצמי.
למה לי? והיא?
גם היא סובלת,
גם היא הייתה בוחרת שהכל יהיה אחרת.
ואני שונאת, שונאת את כל מה שקרה...

איך אביה מת, איך תפסה את מקומו במשפחה...
שאין לה יותר זמן בשבילי, או בשבילה.
שהיא לא יכולה לבוא לשבוע, או יותר כמו פעם...
שאין לכל מה שעשינו יחד, לבד, שום טעם.

שאני לא יודעת ממה שקורה לה בחיים דבר,
שאני מרגישה שהכל נגמר.
ובייחוד שאני לא יכולה להפסיק לכאוב את כמה שהיא חסרה...
ושהכאב נותר עז כשני בנשמה.

נותרתי בלעדיה חלולה.
אין ספק שבפאזל חיי היוותה חתיכה גדולה.
אם רק יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור לעולם לא הייתי מעיזה
להתקרב
כי הריחוק ממנה קרע ולעולם יקרע את הלב.


מוקדש לסיון