זה היה כל כך טוב.
הייתי מאושרת. ממש מאושרת. לא שמחה סתם, מאושרת מבפנים.
חשבתי שאולי אם אני לא אדבר על זה, אז הכל ייגמר, ויישאר
בפנים, וככה אני אשכח מזה ואני אהיה עוד קצת מאושרת, או אפילו
סתם שמחה, כי זה גם בסדר, אבל לא ממש הצלחתי בזה.
היה לי גוש כזה בגרון, והרגשתי שמספיק שאני רק אנשום קצת, וזה
יצא החוצה ואז זה לא יעצור,
זה אף פעם לא עוצר.
ישבתי בחושך חצי שעה ושמעתי אביב גפן.
ביד ימין החזקתי את הסכין, הסתכלתי עליה ממש טוב, וניסיתי
להתרכז רק בה. יש עליה ציורים ממש יפים, כאלה של פרחים קטנים,
ועיטורים ואפילו שתי ציפורים קטנות.
העברתי עליה את האצבע, נורא לאט. וידעתי שזה לא יקרה.
נזכרתי בזה שאתמול הזזתי לך את היד כי פחדתי שתרגיש את הצלקות
וזה שלפני חודש הבטחתי לך, שאני לא אחתוך יותר, אף פעם.

ברקע שמעתי קול של זכוכית נשברת, השכנה ממול, הפרסית המטורפת.
בטח שוב פעם רבה עם בעלה וזורקת צלחות.
באותו רגע, הצלחת לא היה הדבר היחיד שנשבר, נשברתי גם אני. וגם
ההבטחה שלי.
מצטערת.


מוקדש לתומר, שבזכותו ההבטחה נשברה רק בסיפור