"איילת, את ראית איזה מדהים הוא היה?" שאלה מיכל, מלאת התרגשות
עדיין.
"לא ממש." ענתה לה איילת בחיוך.
"לא ממש??? איך לא?"
"הייתי עסוקה בלבהות במדהים שאיתי." אמרה איילת בחיוך חולמני,
ושתיהן צחקו. "אז את לא כועסת על השידוך הזה?"
"כועסת? לא. כאילו, תראי. בהתחלה כשאמרת שלעידן יש חבר וככה
וסיפורים לא ממש הייתי סגורה על הבליינדייט הזה. אבל, איילת...
אני בעננים. הוא... הוא מדהים. את מדהימה!" אמרה לה מיכל
וחיבקה אותה.
"אני שמחה שזה הסתדר לך כל כך טוב. אחרי כל הבלאגן של לפני 4
חודשים עם רון, מגיע לך קצת נחת."
"טוב שלא הוצאת אותי גרושה + 3 בת 45 מכל הסיפור הזה."
"את יודעת למה התכוונתי." החזירה לה איילת בחיוך.
"כן... אני באמת מרגישה שזה זה, את יודעת? זה פשוט מרגיש... כל
כך נכון. לא יודעת."
"הי, מיכל. את בת 24. הגיע הזמן שתמצאי לך בחור ותתמסדי."

"מצחיק מאוד, אמרה לה מיכל, אבל חייכה בכל זאת, כשהתקדמו לאורך
הרחוב הראשי החשוך. הייתה הודעה על הפסקת החשמל מעשר בערב עד
הבוקר. רק חבל שלא הודיעו על הערפל הזה שהחליט לשקוע עד מתחת
לפנסי הרחוב. "זה היה ככה גם אצלך ואצל עידן?" שאלה כשעצרה
וכיוונה את הפנס ביניהן, כדי שתוכל לראות אותה.
"לא ברגע הראשון. אבל אחרי שעה של החלפת מבטים טיפשיים בקולנוע
הוא שאל אותי אם אני רוצה לעבור לשבת לידו, ואז ידעתי שזה זה."
החיוך החולמני התחלף בחיוך משועשע. "אני מרגישה כמו תחת חקירה
עם הפנס הזה מכוון אלי ככה." צחקה.
"כן, לפחות היינו מוכנות. לא הייתי רוצה ללכת את הרחוב הזה
בחושך, ועוד עם כזה ערפל." אמרה מיכל והביטה מסביב. הן ידעו
איפה הן, ומה יש סביבן או בהמשך, אבל לא ראו כלום.

"כן, לפחות באנו מוכנות." טולולולולו. טולולולולו. איילת
הוציאה את הפלאפון שלה מהכיס האחורי של הג'ינס. "זאת רוית. אין
לך מושג איך היא חירפנה אותי עם כל היציאה הערב. היא ממש חושבת
שמגיע לך להיות מאושרת. במיוחד אחרי רון."
"אני אוהבת אותה גם." זרקה מיכל כשאיילת ענתה לפלאפון.
"הי, אחות. מה קורה?"
"עזבי מה קורה? למה לוקח לך שעות לענות? אני מתה לשמוע איך הלך
לכן. המתח הורג אותי."
"בסדר, אני מניחה." אמרה איילת, ושלחה חיוך למיכל.
"בסדר, את מניחה? מה, מה היה? עופר ועידן התנהגו יפה? הוא אמר
משהו? זה בסדר טוב או בסדר רע?"
"תראי, רווית, אני לא יודעת. מיכל פה כל הדרך הולכת בזיגזגים,
עם חיוך מוזר על הפרצוף, ומלמלת דברים. אז נראה לי שהיא די
מרוצה."
"אה!! אני כל כך שמחה. טוב, תשמעי, רק רציתי לדעת איך הלך. אני
מתכוננת לפגישה עם איתן, אז נדבר יותר מאוחר." אחותה נשמעה
שמחה כשאמרה את זה.
"מתי אני אפגוש את החבר המסתורי הזה שלך? אני עוד אתחיל לחשוב
שאת ממציאה אותו."
"לא, לא. הוא אמיתי לחלוטין." ענתה לה בסיפוק. "ות'אמת, בשלושת
החודשים האחרונים התקרבנו כל כך הרבה שאת לא תאמיני. הוא אמר
לי שהוא אוהב אותי כשנפגשנו בתחילת השבוע."
"ו..."
"ו.. בגלל שידעתי שאת חוזרת מוקדם היום, אמרתי לו שאנחנו
חוזרים אלי גם כדי שתפגשי אותו."
"או-מיי-גאד. נשמע כמו סיום טוב ליום מצויין."
"אכן. אבל אני ממש חייבת להתארגן. נתראה מאוחר יותר. ביי."
רווית ניתקה.

"מה?" שאלה מיכל כשאיילת ניתקה וחייכה.
"היא מביאה את איתן הלילה." ענתה כשהמשיכו ללכת.
"פשש... אז זה ממש רציני, הא? טוב, הגיע הזמן שבגיל 27 היא
תמצא לעצמה מישהו ותתמסד."
"מצחיק מאוד." הן הגיעו לצומת בה כל אחת פנתה לצד אחר והלכה
לביתה שלה. "תשתדלי לא להזיל יותר מידי ריר עד שתגיעי הביתה.
נתראה מחר?"
"ברור." אמרה לה וחיבקה אותה. "איילת, אין לך מושג כמה אני
מודה לך על הערב הזה." אמרה והרפתה. "זה באמת מה שהייתי צריכה.
וטוב שזה בא בכזאת אריזה חתיכה." הן צחקו.
"אין בעד מה." אמרה איילת והן התחבקו פעם נוספת, נפרדו עוד
פעמיים והלכו כל אחת לדרכה.

הרחוב היה חשוך יותר ממה שתיארה לעצמה. בימים כאלה פתאום
מעריכים תאורה אמיתית, ולא רק את אור הירח הרומנטי, אבל החלש
מאוד. והערפל לא עזר.
ברחוב שלה ושל מיכל פתחו עכשיו המון חנויות חדשות. פחות או
יותר שיפצו את כל הרחוב. היא לא יכלה לנחש ולו שם אחד של חנות
שנמצאה מולה.

"יופי, גאון." אמרה לעצמה כשהשתופפה ליד התיק שלה, ושלחה יד
פנימה. "לחפש פנס בחושך..." היא חשבה שהיא ראתה משהו זז באחת
החנויות מולה, אבל עד כמה שהיא יכלה לראות או לזהות, זה יכול
להיות גם חתול. זו אמנם לא הייתה עיר גדולה, בכלל, אבל היא
הייתה די חדשה ולא כולם הכירו את כולם.
היא קיוותה שהחתול שהיא אולי ראתה זז, לא יהפוך פתאום לאיזה
רוצח.

היא הלכה ברחוב, מחייכת חיוך רחב לעצמה. אחרי רון והבגידות
שלו, וכל החברים הדפוקים שלו, היא באמת התחילה להאמין שכל
הבנים השווים תפוסים. ואז היא פגשה את עופר. והיא אף פעם לא
ראתה את עצמה יוצאת עם מישהו בשם עופר, אבל בשבילו היא משנה את
שמה לעופרה. טוב, אולי עוד 4, 5 חודשים.

לפתע פנסים ענקיים נדלקו מולה והיא השתתקה מפחד. "או מיי גאד,
בבקשה אל תפגע בי, אין לי כלום." היא לא ראתה כלום.
ואז יד נגעה בה.
"אההה! בבקשה, לא! אל תעשה את זה."
"הי, הי. זה בסדר. אני לא הולך לעשות לך כלום." אמר קול. הוא
זז כך שעמדה בגבה לפנסים ויכלה לראות אותו. היא כיווצה את
עיניה, מנסה לראות דרך הערפל הסמיך. ואז כיוונה אליו את הפנס.

"היי." קרא, ושלח יד קדימה בניסיון לחסום את האור.
"סליחה." אמרה בחיוך מבויש קצת. ברגע זה הרגישה ברת מזל על
עופר, שגם הוא כזה. "אבל ממש הבהלת אותי." הוסיפה בטון נוזף
מעט. אומץ לא הייתה התכונה החזקה שלה. במיוחד לא בלילה ללא
פנסים עם ערפל בגובה העיניים. יש שיגידו שהיא פחדנית. היא
העדיפה 'זהירה'.

"אני באמת מצטער," אמר בחיוך מרגיע "אבל כמו שאת שמה לב, יש
ערפל בגובה העיניים בערך, והג'יפ שלי שחור." אמר והחווה לעבר
הג'יפ. "עמדתי לצאת, והדלקתי פנסים בשביל כמה שניות של אור כדי
לוודא שלא שכחתי את הפלאפון וארנק על השולחן. ואז את הופעת."

"כנראה שקצת נסחפתי. החושך והערפל קצת מלחיצים בשעות האלה..."
אמרה בחיוך מתנצל. "נעים מאוד." שלחה יד אליו והציגה את עצמה.
"גיא." אמר. "ואולי עוד כמה דקות, כשאני אפסיק לראות עיגולים
לבנים, אני אוכל להציע לך טרמפ."
"אוי... אני כל כך מצטערת." התנצלה שוב כשנשענה לידו על
הג'יפ.
"זה בסדר." אמר כשהביט בה. "באמת. יש לי אחות בת 19. הלוואי
שהיא הייתה הולכת עם פנס בלילה כזה."
"די מטורף כל הקטע, הא?"
"כן, הא? כמו איזה אזור הדמדומים. אתה מתחיל להאמין שפחות או
יותר..."

"או יותר כל דבר יכול לקרות." סיימה ביחד איתו את המשפט. הם
הביטו זו בזה, מחליפים חיוך מבין. "אז לאן אתה יוצא?" שאלה,
משלבת ידיים.
"לפגוש את החברה שלי." אמר בשקט ובחיוך קטן. מהחיוכים האלה
שעולים בכל פעם שמוזכר שמו של מישהו אהוב. היא חשבה שזה ממש
מתוק. "קר לך?" שאל כשהבחין בידיה המשולבות.
"לא, זה... סתם. הרגל." אמרה, מנענעת קלות בראשה, ומפרידה
ידיים.
"אני יכול להציע לך טרמפ?" שאל כשהתרומם מהמכונית.
"כבר הפסקת לראות עיגולים לבנים?" שאלה בחיוך. הוא השפיל ראש
לרגע, צחק ומלמל 'כן'.
"אני אשמח." אמרה והתרוממה גם היא מהמכונית.
"האוטו פתוח." אמר.
"הארנק והפלאפון עליך?"
"הוא הביט בה בהרמת גבה, והלך לעמוד מול הפנסים של הג'יפ. "כן,
הם פה." אמר כשפתח את דלת הנהג ונכנס. הוא מיד הדליק את
החימום, ועד שהתמקמה, נחגרה והנסיעה החלה, כבר היה חמים ונעים
בתוך הג'יפ.

השיחה ביניהם זרמה כאילו באמת הכירו זמן רב. כאשר עצר את הג'יפ
בפינת הרחוב הראשי והרחוב שלה, הם ישבו מספר שניות בשקט. היה
נראה מוזר פשוט לקום, להגיד תודה וללכת, אבל חיבוק ונשיקה נראה
יותר מידי לשניהם.
גיא נשם עמוק. "אל תקבלי את זה באופן הלא נכון, כי לי יש את
אסנת, ולך יש את עופר, אבל... אני ממש אשמח אם נוכל לשמור על
קשר. כאילו, אני לא יודע. אני מרגיש שיכול להיות פה משהו, אה..
" הוא התחיל להסתבך במילים.
"זה בסדר, גיא." אמרה, ושמה יד על זרועו כדי לעצור אותו
מלהסתבך יותר. "אני מבינה. וגם אני אשמח." הם החליפו מספרי
טלפון.
"אני מקווה שנתראה בקרוב." אמר, מחליט שזה משפט פרידה סביר
מספיק. "ותעדכני אותי מה קורה עם עופר." הוסיף באזהרה מדומה.
היא צחקה ואמרה, "אין בעיה." היא הסתכלה עליו. "תודה. לילה
טוב." אמרה ונתנה לו נשיקה על הלחי. הוא החזיר לה אחת.
היא פתחה את חגורה הבטיחות שלה ויצאה מהמכונית. הוא עשה לה
שלום עם היד, היא החזירה לו, וכל אחד פנה לדרכו.

היא גרה בבית השני ברחוב, ובניגוד לחששותיה כשנפרדה מאיילת,
ההליכה הייתה קצרה משחשבה. כן, הם יתראו בקרוב. היא יכלה
להרגיש את זה. איילת בחיים לא תאמין כשהיא תספר לה. זו תמיד
אמרה לה, אנשים טובים פוגשים, לא מחפשים. והיא צדקה. אבל לא
היה לה אכפת. היא הייתה במצב רוח כל כך טוב, שלא רק וכמעט
התחילה לרקוד כליווי לשירה שלה ברחוב, אלא שהחליטה לנקות קצת
את הבית. בעיקר את הסלון והמטבח. ההורים שלה יצאו לשבוע וחצי
חופשה בחו"ל. ומתישהו היא תצטרך לעשות את זה. ביומיים
הקרובים...
אז למה לא הערב, כשהיא מרגישה כל כך טוב?

היא היללה את ממציא הפנס ואת ממציא הסוללות. 2 דקות מהצומת בה
נפרדו הייתה הפניה לרחוב שלה. באותה פניה נפתחה חנות ספרים בה
ביקרה פעם ביום, ואם יכלה אז יותר.
היא הביטה עם הפנס שמאלה, ימינה ושוב שמאלה, ועוד פעם ימינה
ועוד שמאלה אחד, כיוונה אוזניים לכביש, וכשהייתה בטוחה מספיק
שלא תידרס, חצתה במהירות, מגיעה לצד השני, חנות וחצי מחנות
הספרים שלה. זו הייתה חצי חנות תצוגת מכוניות - או איך שלא
קוראים למקומות האלה - ועוד חנות ענקית לרהיטים שאמורה להיפתח
עוד שבועיים.

לרגע שוב חשבה שראתה משהו זז מעל חנות הספרים, אך החליטה כי
מוחה - או הערפל - מתעתעים בה. ככל שהתקדמה השתדלה להביט
לכיוון ממנו באה התנועה הדמיונית, עד שהצליחה להבחין בצומת.
כשעמדה כמעט ומול החנות ראתה שזו דמות אדם עם מטאטא.

"בובת ראווה." אמרה במן הקלה. "יופי. תמשיכי לדמיין בובות
שמחזיקות מטאטא קמות לתחייה, ובטוח תגיעי רחוק. עד אברבאנל,
וכנראה שלא בחזרה." צחקה על עצמה.
היא הרימה מבט שוב כדי להסתכל על הבובה המנקה במרפסת. והיא
יכלה להישבע שהמטאטא זז!
היא התקרבה לחנות, עומדת כמעט ישירות מתחת למרפסת.
המטאטא זז. וגם הבובה!

"אוי ואבוי!" קראה ושלחה יד לפיה. היא לא יכלה לזוז. "זה רק
הערפל והחושך..." אמרה לעצמה שוב ושוב, כמו מנסה לשכנע את מוחה
שזה רק הדמיון שלה מתעתע בה. היא נשארה לעמוד שם, מהופנטת. היא
כבר לא ידעה מה היא רואה. האם הבובה עומדת, כי מוחה מסרב לקבל
מציאות אחרת, או שהיא זזה ומוחה מאבד את שפיותו.

"סליחה?" שאלה בשקט, מפחדת שמישהו יענה לה.
"אוי, אני מצטער. החול נפל עליך?" שמעה קול קורא אליה מעבר
למעקה.
"אל אלוהים! הוא חי. הבובה חיה. אני... אני..." היא מלמלה בזמן
שהלכה לאחור, ידה אל פיה, עיניה מרותקות למחזה המשתק.

"הי, הי, תיזהרי. בחושך הזה קשה לראות אם באה מכונית." קרא
אליה ונעלם בתוך הדירה. מוחה קלט את האזהרה אי שם בתוך תוכו,
והורה לרגליה להפסיק להתאמץ ולעצור.
כעבור מספר רגעים יצא מדלת צדדית ליד חנות הספרים. היא עקבה
אחריו במבט בלבד, עדיין לא מסוגלת לחדש את ההוראה לזוז. "אתה
חי. אתה... חי." אמרה לו.
"אני משתדל." אמר בחיוך. הוא שם לב שהיא לא כל כך מתפקדת ושאל,
"את בסדר?"
"אני..." התחילה, מבינה שנשאלה משהו. "אתה חי." אמרה לו שוב.
הוא התקרב אליה, וביד עדינה ליטף את לחיה. היא הישירה אליו את
עיניה, קולטת שמישהו עומד מולה, חי, ודואג לה. עקצוץ קטן בפניה
הצליח להעיב מסר למוחה, ובשניה היא 'התעוררה'.

היא נענעה את ראשה קלות, והביטה בו בפעם הראשונה. "את בסדר?"
שאל שוב בחיוך מרגיע.
"כן, כן. אני בסדר." אמרה, נזכרת שנשימה נדרשת. היא לקחה צעד
קטן אחורה, והשפילה את ראשה לרגע, קולטת מה עשתה בדקות
האחרונות. "אני מצטערת. פשוט הייתי בטוחה שאתה בובת ראווה,
ופתאום התחלת לזוז." אמרה בחיוך עדין, מתנצל. ואז החיוך גדל.
"אלוהים, מה אני אומרת? עכשיו אתה בטח חושב שאני איזה תמהונית
שמסתובבת בלילות בחוץ, מחפשת קורבן או משהו."
"לא, לא. וכבר קראו לי בשמות גרועים יותר." צחק.
"מה?" שאלה.
"בואי רק נגיד שהם יותר גרועים מבובת ראווה. קוראים לי איתן,
דרך אגב." אמר ושלח יד לפנים. "נעים מאוד." הוסיף כשלקחה את
ידו והציגה את עצמה. היא נרגעה והם התחילו ללכת ברחוב לכיוון
ביתה.

"זאת החנות שלך?" שאלה, מנסה להיזכר אם ראתה את פניו שם.
"של המשפחה. אחותי גרה בדירה שמעל החנות. היא שאלה אם אני אוכל
לעזור לה להתארגן לפגישה חשובה הערב ולנקות קצת, כי היא עברה
לשם רק היום. ומאחר ואני האח הכי מקסים בעולם, הסכמתי."
הסביר.
"יש לכם חנות מקסימה, אמרה בחיוך, נהנית לדבר על נושא אהוב כל
כך. מסתבר שגם הוא חשב כמוה, והשיחה זרמה עד שהגיעו לצומת בה
היא ממשיכה ישר, עד לבית השלישי מימין, והוא פונה שמאלה, לבית
הרביעי משמאל. אבל הם לא נפרדו. הם ישבו על המדרכה בצד הישר של
הכביש, ונשענו קלות זה על זה.
"ממש כיף לדבר איתך. אני מרגיש אנחנו ממש... את יודעת,
כאילו..." הוא לא מצא את המילה הנכונה, והיא סיפקה אותה
ממילונה האישי.
"מתקשרים באותו ראש?" ניסתה.
"מתקשרים באותו ראש?" חזר אחריה בחיוך.
"מצטערת. אני שוכחת לפעמים שרק אני מדברת ככה, ואף אחד לא מבין
-"
"לא." קטע אותה. "זה בדיוק המילים שחיפשתי." הודה.
"אתה מסתלבט עלי?" שאלה חצי ברצינות, והסתכלה עליו.

הוא לא התרגש והביט בה בחזרה. "לא, אני רציני. גם אני משתמש
בביטויים כאלה."
"מי היה מאמין?" שאלה בחיוך. הוא הסתכל על השעון שלו, והיא
אמרה, "אני חייבת להיכנס. אחותי חצי מחכה לי."
"זה לא היה רמז או משהו."
"אני יודעת. אבל אחותי באמת מחכה לי." שנתה. אף אחד מהם לא קם
עדיין.
"חצי מחכה לך." הזכיר לה.
"כן." הסכימה. "חצי מחכה לי." היא השפילה מבט לרגע, ואז הסתכלה
קדימה על החושך והערפל שעטפו וטשטשו הכל. "הלוואי והיינו
יכולים להמשיך לדבר. לא שיש לי בעיה לדבר עם עידן, החבר שלי,
חס וחלילה, אבל אתה מבין איך זה."
"כן. ואנחנו נדבר עוד. אם זה צריך לקרות, זה יקרה. אם נחליף
טלפונים ואם לא."
"גם אתה חי ככה." פנתה אליו בעיניים נלהבות.
הוא הנהן. "רק חבל שאין לנו את כל הלילה לבר על זה." אמר. הוא
נשען אליה, ואז לקח את ראשה, ונתן נשיקה למצחה. "אנחנו נתראה."
הוסיף כשקם.
"אני מוכנה להמר על זה." אמרה כשקמה גם היא. הוא החל לחצות את
הכביש לרחוב שלו, ושלח לה נשיקה באוויר. היא תפסה אותה, והם
החליפו חיוכים אחרונים לפני שנפרדו.

כעבור דקות ספורות נכנסה הביתה וקראה לאחותה. "את בחיים לא
תאמיני איזה ערב עבר עלי." פתחה, והתחילה לספר לה על עידן
ואיתן, אך נקטעה עוד לפני שהגיעה לחלק בו הבובה זזה.
"מקסימה שלי. את יודעת שאכפת לי, אבל אני חייבת להתארגן." אמרה
לה בעודה רצה הלוך ושוב בבית.

"מה עשית עד עכשיו?" שאלה בפליאה. עברו לפחות 20 דקות מאז
צלצלה אליה."בחרתי מה ללבוש." ענתה לה. "ואני חייבת לרץ לחפוף,
אני צריכה לצאת עוד 40 דקות."
"ואת מצפה להגיע בזמן??" קינטרה את אחותה, בזמן שזו רצה.
"מצחיק מאוד!" שמעה קריאה מכיוון המקלחת.
"בהצלחה!" זרקה בחזרה בחיוך.
כנראה שאחותה ממש רצינית בקשר לבחור הזה.

ילדה חמודה בסך הכל, המיכל הזאת, חשב לעצמו כשהמשיך לכיוון
תחנת הדלק. הוא לא ממש היה צריך לתדלק, אבל ליתר ביטחון. זה לא
מזיק. והיה לו עוד המון זמן לפני הפגישה שלו. בגלל החושך
והערפל החליט לצאת מוקדם, כדי לוודא שגם אם ייסע במהירות 20
קמ"ש כל הדרך, עוד יקדים ברבע שעה.

כשהגיע לתחנת הדלק, ראה משאית-ענק שחוסמת כמעט כל מעבר, ושמח
על שהחליט לקחת זמן עודף.
"אחי, מה קורה?" שמע מישהו בחלון שלו.
"שלומי, גבר, מה המצב?" שאל את חבר הילדות שלו, כשיצא מהאוטו.
הם התחבקו חיבוק של גברים, טפיחה על השכם, והוא ענה לו.
"מתדלק. בדרך לפגישה." אמר מחייך. "ואתה? בדרך לאן?"
"איזה, אחי. אבא שלי בעל המקום. היום ממלאים את המכונות והוא
ביקש שאני אהיה כאן כי הוא יוצא לפגישה עם אמא שלי."
"לפחות מישהו במשפחה." הם צחקו על זה ביחד.

"כן... תשמע, אחי, זה ייקח עוד איזה רבע שעה ככה, בא לך לשבת
על קפה, או שאתה ממש ממהר?"
"קפה נשמע אחלה. במיוחד אם הוא על חשבונך."
"אחי... בשבילך, מה שתרצה. רק תסגור את הפנסים האלה. עוד
תסנוור מישהו הוא ירגיש כמו חתול שנלכד באור של מכונית נוסעת."
הוא סגר את הפנסים וחייך לעצמו. הם התחילו ללכת לעבר המשרדים,
ושלומי הרים גבה ושאל, "חושב על משהו מעניין מספיק כדי לשתף?"
"אחח, גבר. פגשתי היום מישהי, מזה, חבל על הזמן. מקסימה ממש,
ילדה טובה כזאת."
"אחי, אני הבנתי שאתה נפגש עם אסנת, או שהיא מחוץ לתמונה ולא
סיפרת?"
"לא, לא. אסנת לא מחוץ לתמונה. בכלל... פשוט המיכל הזאת ממש
מותק של בחורה. כל כך כיף לי לדבר איתה, בלי כל הכובד הזה של
קשר-קשר, אתה יודע? לא שיש לי טענות. לא הייתי מחליף את אסנת
בשום דבר. אבל מה איתך, שלומי? מתי תמצא מישהי?"

הפקידה הכניסה את הקפה. הוא שיבח את הקפה, ושלומי את הפקידה.
"תשמע, אחי, אני לא דואג. כשזה יבוא, זה יבוא. אולי אפילו עם
קפה..." זרק כבדרך אגב.
"אה, גבר, יפה לך. הסתדרת טוב." אמר לו, וטפח על שכמו להדגשת
השבחים.
הם ישבו כך עוד מספר דקות לאחר ששלומי סיים למלא את הדלק
במכונות, ונפרדו.
הוא יצא לדרך, וחשב על זה שהוא פוגש הרבה אנשים היום, ותהה את
מי עוד יפגוש.

"אוקיי. מה את חושבת?" שאלה את איילת 35 דקות מאוחר יותר.
"מממ..." אמרה אחותה וליטפה את סנטרה בתנועת חשיבה. "אם עד
עכשיו רצית ולא קיבלת, הלילה תקבלי." הציגה את מסקנותיה.
"אקבל מה?"
"סקס, יקירתי. סקס."
"אוי ווי! את חושבת שזה חושפני מידי? זנותי מידי?" שאלה בבהלה,
מסתכלת על השעון ומנסה לחשב כמה זמן יש לה להחליף בגדים. לא
מספיק...
"מותק, תירגעי. את נראית מצויין. ואני כבר מתה לפגוש אותו, אם
את ככה מתארגנת בשביל פגישה שגרתית. הוא כנראה באמת משהו
מיוחד."
"כן, הוא כזה." ענתה. היא נתנה מבט בוחן באחותה ושאלה, "על מה
את כל כך חושבת?"
"סתם, על איזה איתן אחד שפגשתי היום בדרך הביתה."

"איתן?" שאלה את אחותה.
"בעיות עם השם איתן? הוא אחלה בנאדם ואנחנו מסוגלים לדבר שעות,
הוא כל כך... נוח."
"את מסוגלת לדבר שעות עם כולם. אבל מה? צרות בגן עדן?" שאלה
אותה כששמה עגילים.
"לא! עידן ואני בסדר גמור. אבל האיתן הזה הוא משהו מיוחד. ברת
מזל מי שזוכה בו."
"איילת, יקירתי, אני מתה לשמוע על כל מה שהיה לך הערב, ואני
יודעת שלא שאלתי על זה כשצלצלתי, אבל אני ממש חייבת לרוץ."
אמרה לה בקול מתנצל.
"אם את מצליחה לרוץ על הנעליים האלה, אני חייבת לצלם ולמסגר."
החזירה לה אחותה בחיוך.
היא שלחת אליה חיוך משלה. "אוהבת, ביי." זרקה לפני שסגרה אחריה
את הדלת. אחותה צודקת, הלילה באמת צופן בחובו משהו מיוחד שרק
מחכה להתרחש.

"אתה בטוח שהשמלה מתאימה?" שאלה אותו שוב.
"אסנת, תפסיקי לדאוג, את נראית מושלם." ענה לה אחיה בפעם
המיליון.
"איך אתה יודע? אתה לא רואה אותי עכשיו."
"כי ראיתי אותך כשהייתי אצלך, וקשה להיראות יותר גרוע אחרי
מקלחת. אפילו שאצלך, מי יודע..."
"מצחיק מאוד." אמרה, אבל לא יכלה שלא לחייך. "אתה באמת חושב
שזה בסדר? כי אתה יודע, היום זה היום. גם ככה כל חוק מרפי
אפשרי יפעל הערב, אז לפחות שאני אראה טוב. עד שמשהו ישפך
עלי..."

הוא יכל להרגיש את כיווץ הגבות שעשתה אחותו, כשהריצה תרחישים
בראשה וחיפשה את המוצא ההגיוני ביותר למצב. לפני שהוא קרה.
"אסנת, תקשיבי לי." קטע את רצף מחשבותיה, "אין מישהי יפה ממך
בעולם כולו הערב, ולא בגלל השמלה. אלא בגלל החיוך המאושר שלך,
אוקיי? וזה מה שחשוב, שתזכרי כמה מאושרת את ולא איזה שמלה
לבשת." וכדי לוודא שאין לה סיבה להרוג אותו מאוחר יותר הזכיר
לה, "ובכל זאת, השמלה משגעת עליך, ואין לך מה לדאוג."

"אוי, אני אוהבת אותך! אם אי פעם גיא עוזב אותי, חס וחלילה,
אני מתחתנת איתך."
"בואי נקווה שזה לא יגיע לזה." אמר לה והביט בשעון שלו. הזמן
רץ כשנהנים. "תשמעי, אני חייב להתחיל לזוז לפגוש את יקירתי
שלי, אז בהצלחה הערב, וספרי לי הכל מחר."
"לרוץ? אבל יש לך עוד זמן." אמרה לו.
"כן, אבל אני במצב רוח טוב הערב, החלטתי ללכת ברגל לפארק."
"גם לך יש ערב חשוב היום..." אמרה נזכרת. "לפגוש את האחות..."
הוא שמע אותה מחייכת בצד השני.
"ביי אסנת."
"ביי. ותודה." הם ניתקו והוא הלך להצצה נוספת בראי הקיר שלו
לפני שיצא מהבית.

'רק אני מסוגלת לשכוח את המפתחות של המכונית בבית', אמרה לעצמה
כשהחנתה את האוטו ליד הפארק. אבל היה מוקדם עדיין בכל זאת.
והיא התרגשה. והיא אהבה את זה שגם אחרי 15 פגישות היא עדיין
מתרגשת לפגוש אותו. היא חייכה לעצמה כשדמותו עלתה מול עיניה.

לפתע שמה לב שהיא עדיין בתוך האוטו, והחליטה שהלילה נעים ויפה
מידי בשביל לשבת בפנים. היא סגרה את המנוע והאורות ועמדה לצאת
מהמכונית. "חשוך מידי." ציינה בקול רם, והדליקה את האורות שוב.
היא יצאה וסגרה את הדלת. התיק שלי." אמרה. היא פתחה שוב את
הדלת, העבירה לאור גבוה ושלחה יד למושב הנוסע בשביל התיק שלה.

"מה אני עושה??" שאלה ומהר החזירה לאורות רגילים. "זה ממש מה
שאני צריכה עכשיו, שעם כל החושך עוד תהיה תאונה בגלל אורות
גבוהים. צחוק הגורל או לא?" היא סגרה את האוטו, התיק בידה,
ונשענה עליו. "רדיו." אמרה, ובמחשבה שניה הוסיפה בנזיפה עצמית
משועשעת, "ואולי אני באמת אתניע את האוטו כדי לא לגמור את
המצבר." היא פתחה שוב את הדלת כדי להדליק את הרדיו עוד פעם,
ולכוון אותו לתחנה נורמלית. אחותה אחלה, אבל במוזיקה היא לא
מבינה.

"יאללה, נו, לא נתעצל." אמרה לעצמה וסחבה את כל שקי הזבל
החוצה.
לא רק שעשתה כלים - את כולם - וסידרה אותם חזרה במקום, וניתקה
את הבית וגם אותו סידרה חזרה, היא אפילו עברה על הבגדים שכל
הזמן אמרה לעצמה שצריך למיין ולזרוק את מה שלא לובשים. יופי,
עכשיו היא נשמעת כמו אמא שלה.
אז עכשיו, כשהיא נושאת 4 שקיות זבל ושתי שקיות בגדים, גם
החליטה לא להקטין ראש, ולקחת הכל ישר לצפרדעים שבצומת הרחוב
שלה והרחוב הראשי. היא תצטרך לדבר עם איילת על התופעה המוזרה
הזאת, שגורמת לך לעשות דברים שלא היית עושה במצב רגיל, בגלל
שמחה חוצת גבולות.

בסופו של דבר הגיעה לפחים הגדולים, הצליחה לזרוק את השקיות
פנימה, ואפילו להפריד בין זבל לבגדים, כשכמובן, שקיות הבגדים
נשארו בחוץ. "אני גאה בך" אמרה לעצמה עם ניד ראש קטן.
קול בכי. מישהו מושך באפו.

"מישהו שם?" קראה אל הלילה. היא שלפה את הפנס הקטן שהיה לה
בכיס מאז נפרדה מאיילת.
קול נוסף.
"הי. יש שם מישהו?" היא טיילה עם אלומת האור של הפנס לאורך
הרחוב הנגדי וזה שעליו עמדה, ואז שמה לב לתנועה. היא הלכה לעבר
הדמות וראתה איזה בוכה, מתקדמת בצעדים כושלים.
היא רצה את הצעדים הבודדים ביניהן ושמה זרוע סביב כתפיה. "הי.
הי, את בסדר? מה קרה? נפצעת?" שאלה במהירות, והחלה להוביל אותה
לכיוון הבית. הדרך היתה קצרה יותר עכשיו כשהפנס האיר אותה. היא
פתחה את הדלת והובילה את האישה הבוכה אל הספה. באותו רגע ממש
שמחה שניקתה את הבית קודם לכן. "תגידי לי איך קוראים לך." אמרה
לה. "את רוצה לשתות משהו?" האישה נענעה בראשה. "קוראים לי
אסנת." אמרה כשהבכי נרגע ואפשר מילים.

"את רוצה לספר לי מה קרה? את נראית במצב די גרוע."
'כן, חוסר טאקט. זה מה שיעזור!' נזפה בעצמה.
"זה כלום, באמת. זה..." ואז התחילה לבכות במלוא המרץ שוב. היא
נתנה לאישה רגע, ואכן זו המשיכה. "זה החבר שלי. הוא עזב אותי.
הוא היה אמור לבוא לאסוף אותי, והוא לא הגיע, והיום הוא היה
אמור להציע לי נישואין, ו.. ו.. הוא לא בא!" ובזה התחיל גל בכי
נסער נוסף.

"אני - "
טררר. טררר. צלצול הפלאפון שלה קטע אותה.
"חכי שניה אחת." אמר לאסנת. "הלו?"
"מיכל, אני חייבת שתגיעי אלי עכשיו. אני - "
"וואי, תשמעי, עכשיו זה ממש לא זמן טוב. אני פה עם - "
"מיכל." קטעה אותה בתורה. "אם אי פעם הזדקקתי למישהו יותר
משאני זקוקה לך עכשיו..." חברתה לא סיימה את המשפט, ונשמעה על
סף היסטריה, לפתע שמה לב. שקט.
להחליט מהר. "אוקיי, אני באה. תגידי לי איפה את. אני אבל מגיעה
עם מישהי."

אחרי התאורה במשרד והפנסים של תחנת הדלק, הרחובות נראו עוד
יותר חשוכים משהיו לפני העצירה.
היו לו 2 אפשריות. או לחזור דרך איפה שבא, שם יש רמזורים, אבל
הרבה רחובות קטנים וצרים ותמרורים שביום רגיל אתה נוטה לפספס,
עד שיגיע לכביש הראשי שם הוריד את מיכל ומהמשכו יאסוף את אסנת.
או האפשרות השניה שכללה יותר קילומטראז' אבל כבישים רחבים יותר
וארוכים יותר, ופחות או יותר הקפה של הפארק. בסופו של דבר זה
ייקח בערך אותו זמן. והוא לא נסע מעל המהירות המותרת.

הוא בטח יאחר קצת. 'אולי לצלצל אליה, להגיד לה?' שאל את עצמו.
"לא. זה יום חשוב. קצת מתח יוסיף להתרגשות." אמר בחיוך.
הוא אמר לה שזה יקרה היום. זאת לא הפתעה. אבל ההתרגשות עדיין
הייתה שם כאילו אף אחד מהם לא יודע מה הולך לקרות הערב.

אורות מהבהבים.
"מה זה?" שאל, מנסה לנחש אם זה פנס רחוב שעובד בטעות או משהו
אחר.
הפסיק. אור יציב שבא מהצד.
"זאת בטח מכונית. אוי, אלוהים!" קרא כשהבין שהגיע לפניה. הוא
לא הספיק להוריד הילוך או שניים, והאוטו קפץ קצת וחרק כשניסה
להאט בזמן הסיבוב. הכל היה חשוך, מלבד הפנסים של האוטו שלפניו.
פנסים שבאופן לא מודע פנה ישר אליהם. ולפני שהבין שהוא בנתיב
הלא נכון, לפני שראה את הדלת הפתוחה והאישה שעמדה בינה לבין
האוטו, לפני שקלט את גודל הטעות, התנגש בה במלוא הכוח של
הג'יפ.

האישה נחבטה מדלת המכונית שלה על המכונית עצמה ועפה על הכביש.
הראש שלו הוטח בהגה, במשענת הראש שלו ואז בחלון הנהג. הגוף שלו
כמשותק, ואולי באמת, הוא לא היה מסוגל לזוז, ובקושי לנשום.

הוא ראה דמות מרחוק באור הפנסים שנשארו לו, קיווה שבאמת היה שם
מישהו. הוא ראה את האישה הזרוקה על הכביש מנסה לקום. הוא ראה
אותה מנסה להרים יד, ראה את פיה מנסה לקרוא לעזרה. הוא ראה
אותה נואשת להחזיק בידית האוטו על מנת להרים את עצמה.
הוא ראה את כל ניסיונותיה כושלים.
היא נפלה שוב, והוא לא ראה אותה יותר. הוא לא ראה יותר כלום.

כמו שאמר לאחותו, החליט ללכת ברגל. הוא באמת היה במצב רוח טוב.
ואם הכל ילך כמו שצריך הערב, השלב הבא זה פגישה לארוחת ערב עם
ההורים. בבית או במסעדה, זה כבר תלוי בהצלחה הערב. מסתבר
שלאחותה של רווית - איילת, אם הוא לא טועה - יש לא קצת כוח אצל
ההורים, לפחות עד כמה שרווית מהללת אותה. לא, קוראים לה איילת.
בזה הוא היה בטוח. הוא פשוט אף פעם לא דיבר איתה או ראה אותה.
עד הערב. הערב סוף סוף ייפתר המסתורין.
פונה ימינה לכביש הראשי שמקיף את הפארק, שמע לפתע חריקה
נוראית, וראה ג'יפ שפונה בצורה די מסוכנת לכביש בו הלך. פנסים
של אוטו שחנה שם האירו את כל המתרחש.

אוטו חונה. רווית. 'שרווית תקדים? תמיד יש פעם ראשונה...' פניו
הוארו בחיוך רק מעצם המחשבה עליה. אבל המחשבה לא החזיקה מעמד.
הג'יפ פנה היישר אל תוך הפנים של האוטו, ורעש נוראי נשמע
בתגובה. רק באותו הרגע שם לב שבעל המכונית עמד מחוצה לה, וכעת
נטרק בדלת ובמכונית עצמה ונפל. חצי הפנס שעוד נשאר לג'יפ האיר
את הדמו, והוא ראה אותה מנסה לקום, אבל מתמוטטת בחזרה לכביש.

הוא רץ אל מקום התאונה, מחשבה שמחה על רווית ואיילת ואחותו
נמוגה בעת שמוחו החל לחשוב מה עליו לעשות קודם. עוד לפני שהגיע
אל המכוניות המעוכות צלצל למגן דוד אדום, ודיווח על מה שקרה.

הערפל היה נמוך עוד יותר, וכמעט שלא ראה כלום לפניו, אבל הוא
המשיך לרוץ, נתקל לעיתים קרובות בחפצים לא מזוהים בדרך. הוא
הגיע מתנשף, ומלמל לעצמו ללא הרף, "זאת לא יכולה להיות רווית.
היא אף פעם לא מקדימה. לא בכל כך הרבה. זאת לא יכולה להיות
רווית. זאת לא יכולה להיות רווית..."

לדמות היה שיער דומה מידי. ואם לא היה על סף היסטריה, היה שם
לב גם לבגדים ולמכונית. אבל ההיסטריה כבר השתלטה עליו. הוא
התמוטט על הכביש לצד המכונית, וכן מעל הדמות הרפויה והמדממת.
הוא הסיט את השיער מצידה האחד של פניה, ודמעות החלו לצאת
בזהותו את הפנים.

"רווית..." אמר בקול חנוק והתיישב, אוסף אותה אליו.
"איתן?" נשמעה השאלה החלשה.
הוא חיבק אותה ומלמל לשיערה, "הכל בסדר, מתוקה. את תהיי בסדר."
הוא מחה את דמעותיו ונישק את שיערה, בעודו ממשיך למלמל מילות
הרגעה. לה, כמו גם לעצמו.
"איתן, אני... הנהג השני... כואב לי..." זרקה מילים, והוא חיבר
אותן למשפט.
"אני יודע, אני יודע. אבל אל תדאגי, עוד מעט הכאב יעבור. את
לא... את תחיי, אוקיי? את תחיי והכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר,
רוויתוש. הגורל לא היה מפריד בינינו ככה. הוא פשוט לא. הכל
יהיה בסדר."
"איתן... אני... תודיע..." אבל את המשפט הזה כבר לא סיימה.
ראשה וגופה השרוטים והקרועים איבדו את כוחם ונפלו ברפיון
לחיבוקו של איתן.

"רווית. רווית, תתעוררי. רווית..." הוא ליטף אותה ומשך באפו,
מנגב דמעות חדשות. "אוקיי, תתאפס על עצמך, בנאדם. תחשוב." הורה
לעצמו. הוא ידע שרווית תמיד הולכת עם הפלאפון עליה, אלא עם אין
לה ברירה. ודווקא הלילה לבשה שמלה סקסית. "עזוב אותך מסקס.
קודם תציל אותה." נתן לעצמו הוראה נוספת. הוא לא הצליח לחשוב.
הוא גם לא ראה את התיק שלה בשום מקום קרוב. כנראה עדיין
במכונית.

עדיין במכונית... אז הפלאפון היה ביד שלה. מה שאומר שהוא צריך
להיות כאן באזור. הוא הסתכל סביבו ואז שם לב למכשיר ממש ליד
רגלה של רווית. לא היה לו מושג למי לצלצל. שיחה אחרונה שעשתה.
הוא חייג.
"הי, מה קורה? מה, הוא התעלף כשהוא ראה את השמלה?"
"איילת?"
"כן? מי זה? איפה רווית?"
"זה, אה, איתן..."
"איתן... איתן? איך כבר הצלחת להשיג את המספר שלי?" שאלה
בחיוך. "הגורל פועל מהר."
"אני... אה, עשיתי שיחה אחרונה מהפלאפון של אחותך, של רווית,
זאת אומרת, ו..."
"ו... מה? מה קרה? קרה משהו לרווית?" הפאניקה החלה. האם לא היה
במצב של סימן השאלה הענק הזה לפני רגעים ספורים בלבד? הוא ליטף
לא לגמרי בהיסח הדעת את שיערה של רווית.
"הייתה תאונה ו..." אמר בכאב, ולא ידע מה להגיד. אפילו לשקר לא
יכל.
"איפה אתם?" שאלה איילת כשניסתה לבלוע את הגוש הענקי שהלך וגדל
בגורנה וליבה.

7 וחצי דקות מאוחר יותר החנתה את המכונית 50 ס"מ מהמדרכה,
באלכסון, וכבר יצאה מהאוטו לפני שכיבתה את המנוע.
"אוי, אלוהים!" קראה בנשימה עצורה כשהגיעה בריצה למקום בו ישב
אוחז ברווית. "היא חיה? ומה עם הנהג השני?" שאלה בחרדה.
"היא איבדה את ההכרה, ואין לי מושג מה עם הנהג השני. לא בדקתי,
לא ראיתי אותו בכלל." לא נשמעה אשמה בקולו, ואולי בעיקר אשמה,
ומשום כך הכאב בלט כל כך כשדיבר.

איילת הלכה בצעדים מהירים לצד הנהג של הג'יפ, איפה שראשו של
גיא היה שמוט על מסגרת החלון. בקדמת ראשו היה בקע מזעזע למראה
שנגרם כנראה מההגה, ובצד הראש, איפה שנפגש עם החלון, היה שטח
עגול וכהה של דם ושיער. כל זה לא סימן טובות, והיא בדקה -
בכוחות לא ידועים - כדי לוודא. מרבית החלון נשבר והתפזר על
הכביש, חלק קטן קרוב למראה עוד עמד, וחתיכות נוספות היו תקועות
בתוך ראשו, במקום בו הכתם הגדול טפטף טיפות אחרונות. היא שלחה
את ידה בזהירות ברווח שבין ראשו לחלון שנשאר ובדקה. לא, לא היה
דופק. וטיפת דם מהמקום בו התבקע מצחו נחתה על ידה כשמשכה אותה
החוצה. טיפת דם שעשתה את כל הדרך ממצחו ובמורד אפו הייתה עכשיו
על גב ידה!

איילת הביטה בה באימה, ולרגע הייתה משותקת. כעבור חצי דקה
השתלטה על עצמה והלכה להקיא בשיחים.
"את בסדר?" שאל איתן כשחזרה.
היה הנהנה, ניגבה את ידה שוב ושוב על מכנסיה ואמרה "אני אהיה
בסדר. אני רק... אני אהיה בסדר. מה עם האמבולנס?"
"יגיע עוד רבע שעה."
"עוד רבע שעה. אוקיי..." אמרה ובהוצאת אויר ארוכה נשענה על דלת
המכונית, ושמטה את ראשה. מנענעת אותו.

"וואי, תשמעי, זה ממש לא זמן טוב. אני פה עם - "
"מיכל." קטעה אותה, מרגישה את ההיסטריה חוזרת ואת שפיותה
בורחת. "אם אי פעם הזדקקתי למישהו כמו שאני זקוקה לך עכשיו..."
איילת לא סיימה את המשפט, ומיכל שמעה את ההיסטריה בקולה פתאום.
שקט.
הזמן נדמה כנצח, ולבסוף מיכל ענתה, "אוקיי, אני באה. תגידי לי
איפה את. אני אבל באה עם מישהי."
"רק תגיעי..." לחשה איילת בשקט.

מיכל הסבירה לאסנת את המצב, וזו שמחה על הסחת הדעת. "זה מדהים
היקום הזה. יום מושלם פשוט חייב להיגמר ככה. Perfect
situations must go wrong. אני אומרת לך, מישהו שם ממש צוחק
עלינו." אמרה לה אסנת בדרך.
"כן, הא? נורמליות זה לא הקטע החזק של היקום."

לאור הדחיפות בקולה של איילת, מיכל לקחה את האוטו ותוך 8 דקות
כבר היו שתיהן בפארק. כאשר ראו את התאונה, הבינה אסנת שכנראה
יש סיפור אישי, ונשארה לעמוד ליד המכונית, שחנתה מעט אחרי
המכונית של איילת. לכאורה מרחק בטוח מהמתרחש.

"איילת, מה קרה?" שאלה מיכל, ושמה יד עדינה על כתפה של איילת,
לא רוצה להבהיל אותה יותר ממה שהייתה. איילת ראתה אותה כשהגיעה
עם מי שהאישה לא הייתה, ולרגע חשבה שזיהתה אותה מחנות הספרים
שהיא כל כך אוהבת. אך לא היו לה האנרגיות לשים דעתה לכך כרגע.
"מיכל" קראה בהקלה וחיבקה את חברתה. "הייתה תאונה. עוד כמה
דקות האמבולנס יגיע. רווית בחיים, אבל מחוסרת הכרה. הנהג השני
מת." הוסיפה באותו צליל מונוטוני, אבל מעט בשקט יותר. היא עוד
לא עיכלה שזה קורה לה. לה! לה לא קרה שום דבר. זאת אחותה
שנמרחה על הכביש בציפייה לערב עם החבר שלה.

"אוי, איילת אני כל כך מצטערת. לא פלא שנשמעת כל כך היסטרית
בטלפון. את בסדר? את צריכה משהו?"
"לא, לא." אמרה בנענוע ראש ובטלה את ההצעה בתנועה אגבית של
ידה. "אני בסדר. כבר הקאתי את כל מה שיכלתי אחרי שוידאתי שהנהג
השני מת. היא חייכה לרגע. "לא מחזה יפה מידי." והחיוך נעלם
באותה מהירות. "אני בסדר, באמת."
"אוקיי." אמרה מיכל, והעבירה את ידה הלוך ושוב על זרועותיה של
איילת. "תשמעי, זה לא שאני לא סומכת על הבדיקה שלך, אבל הייתי
רוצה ל..."
"לא, לא. לכי. אין בעיה."
"את רוצה לבוא, או ש..."
"אני אחכה כאן. את מנת הזוועות שלי כבר קיבלתי היום."
"אוקיי. אני כבר חוזרת." מיכל הלכה לעבר הג'יפ - או מה שנשאר
ממנו - בדחף לא מוסבר לוודא את מותו של הנהג, לא שהיה לה
איזשהו ידע מיוחד בעניין.
היא ראתה את זווית הראש, ואת הראש כמעט תלוי מחוץ לחלון, ואת
הפנים.
"גיא." שמו נפלט בנשימה רועדת, פליאה ובחוסר אמון.

אסנת עמדה ליד המכונית והרגישה מאוד לא נעים. הנה היא, בוכה על
שארוסה לעתיד לא מגיע, כשיש אנשים שעומדים לאבד משפחה בתאונת
דרכים. היא צריכה להגיד תודה שהיא חיה.
"אסנת? מה את עושה כאן?" נשמעה השאלה.
"איתן." קראה כשזיהתה את אחיה. "מה אתה עושה פה? אני במקרה
פגשתי מישהי שחברה שלה ביקשה ממנה לבוא כי אחותה נפגעה
כנראה."
"אני הייתי אמור לפגוש את רווית, וזה מה שמצאתי כשהגעתי
לכאן."
"אוי ואבוי. רווית נפגעה בתאונה? אני כל כך מצטערת." אמרה
ונתנה לידו של אחיה לחיצה של עידוד. אנחנו אף פעם לא מבינים
למה זה, אבל איכשהו בסוף מבצעים את אותה פעולה תמוהה.

"איילת עכשיו איתה. את קולטת? פגשתי את איילת היום בדרך הביתה,
ובמקום לפגוש אותה באופן רשמי בבית עם רווית, אנחנו נפגשים
כאן. משהו ביקום הזה דפוק."
"כבר הגעתי למסקנה הזאת. אני פגשתי את מיכל, החברה של... אה,
איילת כשהסתובבתי בוכה ברחוב על זה שגיא מעולם לא הגיע. ואז
הגענו הנה."
"גיא לא הגיע?" שאל בדאגה של אח גדול, למרות שהיה צעיר
בשנתיים.
"לא, אבל עזוב, איתן, יש דברים קשים יותר להתמודד איתם עכשיו."
אמרה והחוותה בראשה לעבר המכוניות וחלקיהם המפוזרים.

"גיא." נשמעה הקריאה של מיכל.
אסנת, מגיבה כריפלקס לשמו של גיא, קפצה והלכה לכיוון הקריאה,
אל הג'יפ. "זה הג'יפ שלו" לחשה לעצמה, מסרבת להאמין למה שעיניה
רואות ומוחה מפרש.
"אסנת?" הופתעה מיכל לראות אותה מתקרבת לג'יפ. עבר עליה הרבה,
היא לא צריכה גם לראות - ולהריח - את זה. "אין מה לראות. הוא,
אה... זה כבר נגמר בשבילו."
"את קראת לו גיא. את מכירה אותו?" שאלה אותה כשפגשה בה בקדמת
הג'יפ, לשם מיכל התקדמה כדי למנוע ממנה את ההצצה.
"כן. הוא נתן לי טרמפ ודיברנו והוא הציג את עצמו והכל. באמת
שאין לך מה לראות שם."
ולפתע, רוח קרה משום מקום חדרה לעצמותיה של אסנת, וההבנה
הפתאומית והכואבת תקפה אותה. "לא, לא. זה לא יכול להיות. תני
לי לראות אותו." פקדה בקול שקט להפליא.

"אסנת, אני - "
"זה הארוס שלי! תני לי לראות אותו." ובזמן שמיכל התכוונה לזוז
הצידה, אסנת כבר עקפה אותה. היא ניגשה אל הראש השמוט, עם
העיגול המדמם והזכוכיות שבו והבקע שבמצחו, ונגעה בו. היא הביטה
בפניו. "לא! לא! גיא! לא, לא! זה לא יכול להיות!" החלה
להתייפח.
מיכל ואיתן רצו אליה, לתפוס אותה ולהרגיע אותה, אך היא כבר
פתחה את דלת הנהג של הג'יפ. אלא שלא הייתה במצב בו יכלה להחזיק
אדם, או אפילו לשלוט ברעידותיה או תגובותיה, וגיא פשוט נפל
החוצה מהמושב שלו ונחת בתסבוכת מגושמת של איברים על הכביש
המרוסס שברי חלון. היא מיד נפלה לצידו, מחזיקה אותו, בקושי
מחזיקת את עצמה, ומתייפחת בקולות שקרעו את גרונה ואת ליבם של
הסובבים.

האמבולנס הגיע אז, ספק לוקח ספק תולש מידיה של אסנת את גיא על
מנת לקבוע את מותו. מצד אחר לקחת את רווית מידיה של איילת.
"היא איבדה את ההכרה." אמרה להם, יודעת שהם יודעים טוב ממנה.
היא התרוממה ומעדה על רגליה שלה, ובעודה נאחזת בדלת התלושה
ברובה של המכונית , התיישבה בכיסא הנהג, בעזרתו של איתן,
והכריחה עצמה לנשום עד שהפעולה תחזור להיות טבעית שוב.

"חבר'ה, יש ערפל כבר מאוד הלילה, ואין הרבה אור, אז תשימו לב
לאן אתם הולכים. הרבה הפתעות יכולות לחכות לכם בלילה כזה..."
"הרדיו עובד." מלמלה.
"מה?" שאל איתן, ומיכל כבר מאחוריו, מחזיקה את אסנת, ועם זאת
דואגת לחברתה.
"הרדיו. הוא עובד. רווית תמיד אוהבת לשמוע רדיו בנסיעות."
הסבירה את שידע, ופנתה להסתכל על פניו, שכעת היו קרובות אליה,
מאחר והשתופף לעמידת צפרדע מולה.

איילת השעינה את ראשה על ההגה ונענעה אותו באי יכולת לקבל,
להבין, את מה שקורה.
"למה? למה?" שאלה, בכי של השלמה מתחיל לתת אותותיו. היא הרימה
את ראשה, מקווה שפספסה תשובה על השמשה הקדמית, או מה שנשאר
ממנה. "למה?" שאלה שוב בשקט.
איתן אסף אותה אליו לחיבוק מנחם. ניידת משטרה כבר הגיעה למקום
לעשות את מה שהייתה צריכה לעשות. איתן החזיק את פניה והסתכל
עליה, ממוקד בה. "אני לא יודע למה. אבל יש סיבה. אוקיי? תמיד
יש סיבה, איילת."

"איזו סיבה יכולה להיות?" שאלה, ההיסטריה ממנה והלאה. עכשיו זה
המרוץ אחר תשובות אבודות. "מה, לגורל, ליקום נהיה משעמם, אז
הוא החליט להפגיש שישה אנשים, ליצור ביניהם קשרים ואז להפגיש
את כולם ביחד, ולהגיד מה? כולכם קשורים אחד בשני ונדרשה תאונה
מחרידה ומזעזעת ונוראית כדי שתשימו לב??? אני מצטערת," הודתה
בקול עייף, חוזרת לחיבוקו התומך של איתן, מיכל ואסנת קרובות
מאוד גם הן. "אני לא משועשעת."