נדחק בין אנשים ומתיישב ליד הבר. מוזיקה, אורות, מקפיץ טקילה
וחוזר לרחבה. גוף שנצמד אלי, מלטף ומתגרה, אני מרגיש יד שמטפסת
על הגוף שלי. ברחתי משם. ממשיך להידחף בין האנשים, הולך לכיוון
הבמה. מיסטי מופיעה הערב, חביבת הקהל. בשמלה וורודה קטנה, פיאה
בלונדינית וצעיף סגול היא מצליחה לשלהב את כולם.

עוד טקילה אחת, ואני חוזר לרחבה, רוקד החוצה את כל מה שהחזקתי
במשך השבוע. היד חזרה, וכל הגוף ממשיך להיצמד אלי וללטף אותי.
יצאתי החוצה לקור של ארבע לפנות בוקר ליד הים.
נשען על הקיר ברגל אחת ומדליק סיגריה, ממתין שהוא יבוא אלי.
הוא בא.

"נו אז מה הקטע שלך? לא מסוגל ליהנות? להירגע קצת?"
להירגע, היה הדבר שאולי הכי רציתי בעולם. אבל זה בעיה. ילד
שאוהב לשחק בבובות וללבוש את השמלות של אחותו זה לא בדיוק
החלום של כל אבא, במיוחד לא בשכונה דתית.
מתבגרים מהר בחיים כאלה. כשמנסים להשאיר אותך ילד, להגיד לך
שזה שטויות ושאחרי החתונה זה יעבור. עכשיו בן עשרים וחמש
שמרגיש כמו בן חמישים. עדיין פוחד כשרואה מכונית גדולה עם
חלונות כהים. עדיין מתעורר בלילה וצועק, שהם באים לקחת אותי.

הוא נשאר איתי, ממתין לתשובה שלא יכולתי לתת לו. מלטף לי את
הרגל ומחייך.
"אני יכול לעזור לך אתה יודע" הוא חייך אלי, ופתח לי את הכפתור
בג'ינס. "אני יכולה לעשות אותך גדול. שמעתי שאתה רוצה להופיע"
הוא פתח עוד כפתור, וישב על הברכיים.
כשהוא כבר לא יכל לדבר, אני התחלתי. "להופיע כאן אתה מתכוון?
טוב."
להופיע, חלום ישן. ילד קטן עם קול גדול. כולם חשבו שאני אהיה
החזן הבא. כוכב עולה בבית הכנסת. ממש גאווה למשפחה. צחקתי
במרירות והדלקתי עוד סיגריה.
הוא בלע. "יום שישי הבא אתה עולה" זרק אלי ונכנס חזרה פנימה.
"ברוכים הבאים לשואו ביז" אמרתי לעצמי ונכנסתי פנימה. עוד
טקילה אחת ואני הולך.

שמלה ירוקה צמודה שחושפת רגליים ופיאה בלונדינית ארוכה. איפור
ירוק ומליון צלליות. נעלים גבוהות וכנפיים קטנות. הלילה, זה
אני.
אנשים קטנים רוקדים למטה ואני רוקד ושר, זז עם המוזיקה ורואה
את כולם קופצים ורוקדים.
"קח זה יעזור לך" הוא נתן לי גלולה לפני העלייה לבמה. "זה
מרגיע" הוא ממשיך, ואני בולע.
הכל שונה מכאן, האורות יפים יותר, ובפעם הראשונה אני מרגיש
מאושר. ילד עם צעצוע חדש, אני מבין שהבמה שייכת לי.

אחרי תשע שירים וכמה טקילות בחדר ההלבשה אני יוצא החוצה לעשן
קצת. קצת מטושטש מהכדור שלקחתי, אני מרגיש בחילה. "בוא" הוא
מחזיק לי את היד ולוקח אותי במדרגות.
אנחנו על הגג, רוח מקפיאה של לילה וריח של חושך. אני מרגיש את
הלשון שלו בתוך הפה שלי, משחק עם הלשון שלי. הוא מלטף אותי עוד
קצת ומתיישב על מיטת שיזוף שהייתה שם.

"כאות תודה" הוא אומר לי, ופותח את מכנסיו, דוחף בעדינות את
הראש שלי אליו. הכנסתי הכל לפה שלי. הוא הניח עלי את היד וליטף
לי קצת את הראש. יש לי בחילה נוראית. הקאתי.
הוא קפץ והתחיל לקלל, אבל לא ממש שמתי לב, הייתי מסוחרר
מהכדור, והשירים והבמה. רק רציתי ללכת קצת, ולהרגיש את הרוח,
שתעיר אותי.

בשמלה ירוקה קטנה וחיוך גדול, למדתי לעוף. כמו פיטר פן אמיתי,
גם אני, נשארתי ילד לתמיד.