לא התכוונתי שזה יצא ככה. אני חושב.
רציתי עולם מושלם. בלי פחדים, ובלי דאגות. שהרצון היחידי שיהיה
לי, הוא הרצון לרצות.
אז מה עושים עכשיו?

זה היה יום אפור.
מסתבר שאפילו השמיים ידעו לפני מה הולך לקרות.
לא קל לחיות לבד, אבל יש לזה כמה וכמה יתרונות.
אפשר להכין חביתה למשל, מבלי לשאול כל אחד ואחת אם הם רוצים
גם.
אפשר, אפשר, ועוד איך שאפשר.

באותו יום, קצת אחרי שיצאתי מהמקלחת, הרגשתי משהו. מין תחושה
של התרגשות קטנה.
יצאתי החוצה בשביל לבדוק אם משהו השתנה.
העצים היו ירוקים, כרגיל. החול נראה רגיש וטהור, כרגיל.
רגע... העצים אף פעם לא היו ירוקים! ואני לא זוכר שהיה לי בכלל
חול ליד הבית... מה קורה פה?

הלכתי לבדוק אם עוד משהו קרה באזור, ולהפתעתי, כאילו הן קפצו
משום מקום, ראיתי ציפורים.
כולן היו יפות... אך אחת מהן משכה אותי בצורה לא מוסברת.
עקבתי אחריה, בתקווה שהיא תוביל אותי למקום טוב יותר.
היא משכה אותי ליער. אותו יער שידעתי שאסור להתקרב אליו.

היער היה שחור וקר מבחוץ. עד לאתמול, הוא היה המקום היחידי שיש
בו עצים, אבל הם לא היו עצים אמיתים...
הם היו אפורים... כאילו שמישהו בא - ולקח מהם את נשמתם.
ברגע שנכנסתי אליו, הרגשתי מין חמימות כזאת. הרגשה טובה, משום
מה.
כשהגעתי אל לב היער, ראיתי אותה.
בהתחלתי חשבתי שאני מדמיין... לא הבנתי מה היא עושה כאן.
חשבתי שאני האדם היחידי פה. זאת אומרת, כאן.
כל החיים שלי התכוננתי לרגע הזה, אבל... אני לא יודע.

הסתכלתי עליה. לא האמנתי למה שאני רואה.
אמרתי לה "שלום", אך היא לא הגיבה.
שאלתי אותה "איך מזג האוויר", אך שוב נותרתי ללא תשובה.
חיכיתי לתשובה, לרגש, לסימן שלה, אך לא קיבלתי אותו.
או שבעצם, כן קיבלתי?

יצאתי מהיער מבולבל. לא הבנתי מה קרה כאן.
כשחזרתי אל ביתי, לא הפסקתי לחשוב על אותו מפגש.
האם זו הייתה אשמתי? האם שאלתי אותה את השאלות הלא נכונות?
האם סמכתי על מילותי שיצילו אותי מחיי בדידות ושקט?

החלטתי שכבודי תופס חלק יותר גדול בחיי, מאשר לדבר איתה.
ישבתי על אותה כורסא אהובה שנהניתי לשבת עליה במהלך השנים
האחרונות, קראתי את אותו עיתון מרתק שנהגתי לקרוא ללא הפסקה,
ושתיתי מספל הקפה שלמדתי לאהוב ללא-תנאים בשנים.
אבל תחושת הדחייה הייתה חזקה ממני. ממני, מהכורסא, מהעיתון,
ואפילו מהקפה.
אותה בחורה סירבה לעזוב את ראשי. הרגשתי כאילו העתיד שלי בורח
ממני בצעדי ענק.
"למה היא לא באה?" "מה כבר עשיתי?"

הלכתי. בשגעון הזה אני כבר לא אוכל לחיות.
בדרך ליער, שמתי לב שהעצים כבר לא היה ירוקים כמו מקודם,
ושאותו חול רגיש וטהור כבר לא נמצא שם.
ראיתי את אותה ציפור שפגשתי רק לפני כמה שעות. היא מתה.
רצתי ללב היער, קראתי לה, חיפשתי אותה. כלום.

תקוותי נעלמה בבת אחת. חיים של בדידות מחכים לי.
חזרתי לביתי.
ישבתי על הכיסא לשם שינוי. קראתי את הספר שישב על המדף שלי
שנים ספורות, והכנתי לעצמי תה.
האמת? שהתה היה טעים.