קול זעקה,
קול צעקה,
קול מצוקה,

מי יקשיב?
מי ישמע?

האוזן שומעת
הנפש אטומה,
המרץ התרוקן,
ושואל לשם מה?

בכי חרישי מבעד לדממה,
ודקירות, מוכרות,
קול קורא לי ואני רדומה,

קטיפת טעויות אחת אחרי השניה,
אזהרה,
מהירה,
בי שוב מפטירה,
השחזור בעיניים
על מה שקרה...

חשבתי כבר כי לעולם לא אוכל להביע,
את אשר,
  כה חסר,
ועד לאן אני מוכנה להגיע...
  עד לרקיע...
     לא איכפת לי להזיע...
לא שאלו עצמם מעולם אם יש סיבה,
 לא חיפשו את המניע,

סליחה אלוהים,
אין בכוונתי לשפוט,
כמוהם, כמוני:
מושלמת אינני יכולה להיות,
ובאוויר דעות וססמאות,
בשקט אקבל ואצפה לבאות,

כולם פתאום חכמים,
וזורקים לי עצות,
כולם מבינים גדולים,
ומואסים בי...
מואסים בפנים חמוצות...

מ י ש ה ו   י כ ו ל    ל ו מ ר    ל י   מ ה   ע ל י י   ל ע
ש ו ת  ?!

או שאכעס, או שאשאיר על "ממתינות",
עיזבו, הניחו לי, לא רוצה לענות...!

מה שיצא מתוכי, מה שנשמר,
מה שהתחיל ומה שניגמר,
אל תנפנפו את מה שיש לי לומר...

קול מקוטע,קול נישבר,
קול צמא בלב מידבר,
אינו דורש,
אינו לוחש,
עוד שום דבר...
רק שואל ואינו מתקומם,
מתי יתאחד שוב...
ומתי יתרומם...