רוצה אני כבר מעכשיו,
לעבור עוד שלב...
והכל מסביבי נראה כה סתמי,
מלבד ניצוץ שהאיר את עיני באופן כה פתאומי,

רוצה אני להצליח להיזכר,
עיני לא רואות את הישן ואת האחר,
אינני רוצה כך סתם לוותר...

הרגשתי מחנק, ראיתי חושך,
ורציתי לתת לנשמה ביטוי, ולא לכלואה בבית בושת,
לרוץ, לברוח, לעזוב וללכת...
קור כלבים בחוץ שלכת,

האמון ויתר,
הוא איננו שוטר...
הביטחון פרש,
עולמו קרס...
והכל מבפנים חרב ונהרס,
פחד איום נחקק בזיכרון,
אותו שמר היטב בתוך הארון,
סגר את הדלת ונעל עם מפתח,
הטוב מוכרח לנצח...
מוכרחה אני את הקוד לפצח...

תדר מגיע ממרומים אל עבר המח,
הוא אומר שמוכרחה אני להיזכר,
כדי שאוכל לשחרר וכדי שאוכל לסלוח,

האגו עומד על המשמר,
הוא אומר: "לא! אינני יכול שיקרה כזה דבר,
הכיצד תמצאי מנוח? ,
כל שעה שלא תוכלי לשכוח? "

מה נסתר ממני מה?
מה חוסם דרכי,יוצר בתוכי שממה,
קוראת את אשר כתבתי עד עכשיו בתדהמה,
אובדת, שותקת ומתרחקת מאמא אדמה,

היכן אתם, חלקיקי?
אני זקוקה לכם, חיזרו אלי...

יודעים היטב מלאכי שמיים,
כשם שידעו אנשי מדבר המחפשים מקור מים,
חוששת אני לעצום עיניים,
דמעות זולגות על הלחיים,
זה קורה שוב, לא פעם אחת, יותר מפעמים,

יום יבוא ותתפוצץ הבועה,
אלוהים, עוד אוכיח, לא אשאר לנצח תקועה,
כמהה אני את הכאב לחסות,
שוב להיפתח ושוב לנסות,
מה עלי לעשות?
למי עלי להקשיב?
למי עלי להשיב?
כיצד להבדיל בין מסר לדימיון?
ולתת,
נתינת אמת,
ולראות את הכלל בשיוויון,

אינני יודעת,
אינני נוגעת,
אני שוקעת...
בדיכאון...

במה עלי לבחור?

כיצד עלי לחיות?