הדמעות שזולגות,
נוחתות על הדף הלבן,
ומכתימות אותו עם לכלוך של בוקר,
עוד לא התעוררה וכבר בוכה,
צחקו עליה בגלל זה.

וסה"כ היא בכתה, לא כי אהבה,
כי אמרו לה פעם,
"זה מנקה את העיניים",
אז היא תירצה את הכאב בניקיון,
אבל הדף כבר לא נקי,
אז היא קיפלה וזרקה לפח,
כמו שזרקו את הלב שלה.

ועכשיו כל מה שהיא רוצה,
זה רק עוד חיבוק,
רק עוד לחישה,
רק עוד פעם לשמוע אותם,
טועים ומודים שהיא צדקה,
אז בינתיים כל מה שנשאר,
לה זו דמעה מלוחה,
היחידה שזלגה,
בכל בוקר,
בכל יום,
בכל שעה.