כשהדלת שיצאת ממנה נסגרת, ואישיות זרה שהופיעה בחלומותיך
החוזרים נועלת אותה מהצד השני, אתה מונע מעצמך את התענוג
שבחרטה. החדר אליו נכנסת חשוך וחסר חיים, ועל מנת למצוא את
הדרך אתה ממשש את הקירות. הקירות חלקים ואתה לא מוצא אף בליטה,
אף זיז, אף שקע בו תוכל להיאחז. אתה שוכב על הרצפה בתנוחה
שיכולה להתפרש ככניעה, אך בעצם אתה מחפש דרך מילוט נסתרת שדרכה
תוכל לחזור אל המסדרון ממנו הגעת. 'אילו רק יכולתי לראות', אתה
חושב, מאמין בתמימותך כי ראיית הסביבה תעזור לך לשקם את עצמך.

הפסקת מזמן לחשב את משך שהייתך בחושך, משימת חישוב הזמן נראית
בלתי אפשרית בעיניך, משום שבחייך אין יום ואין לילה, אתה ער
וישן בו זמנית בכל שעות היממה. מרחף בין הדקות, הן לא נוגעות
בך. אתה כבר יכול לראות. משאלתך התגשמה. החושך לא נעלם ואין
קרני אור במקום הימצאותך, אך עיניך כבר התרגלו מעט לחשכה,
והאור נראה כעת כמו חלום תעתועים מגלגול חיים של אדם זר לך.
כעת, כשמשאלתך התגשמה אתה רוצה לחזור לעבר ולבטלה. תמיד היית
כזה, אדם. הולך קדימה אך מביט לאחור.

עכשיו כשאתה יכול לראות מבעד למסך האימה שכיסה את החדר בתחילה,
אתה מגלה שהקירות אינם חלקים ומסוידים כפי שהנחת. על הקירות
מודבקות תמונות שלך. תמונות של חייך ושל העבר שלך. תמונות
מהעתיד שלך. בתחילה אתה מאושר, מסתובב כנער מאוהב בין קירות
החדר ומלטף בעיניך את התמונות. בשלב הבא אתה מתחיל לתהות מדוע
הדבר היחיד שלא משתנה בכל התמונות הוא דמות פניך המוארכת,
הנוגה והאבודה. אתה מתגבר על הפחד שמא תקלקל את התמונות, אתה
נוגע בהן בקצות אצבעותיך. למרבה ההפתעה התמונות הן מראת
שעשועים מעוותת שמשקפת את דמותך העכשווית. תמונות העבר של חייך
מביטות בך כעת במבט בוגר ומפוכח, ומצפונך הטמון בהן לועג לך.

'חשבת שהיית מאושר, אדם? חשבת שבאחו פתוח אתה מהלך? לפניך
הייתה הדלת, ואתה לא ראית. רצית להאשים את הסוהר, אדם, אך הדלת
נפתחה ונסגרה על ידך!' מצפונך מייסר ומכביד, הוא לועג לך מבין
התמונות והמראות. בתחילה נותנות לך התמונות תמריץ נוסף לברוח
מהחדר. אתה מתרוצץ כמטורף, מחפש דלתות ופתחים נוספים. אילו לא
היית מוצא - היית נכנע, אך אתה מוצא אותן. הדלתות מקיפות אותך
מכל כיוון, מכל עבר, הושט ידך וגע בן.

התסכול שבך גובר והופך לידי זעם פראי כאשר אתה מגלה שכל הדלתות
שסביבך מובילות אל לוע הר געש, מבוי סתום, ארונות של שלדים או
מסדרונות ללא מוצא. התמונות שסביבך הופכות לעינוי, ובזעמך אתה
מתנפל על הקירות ומפנה את נחישותך לקריעת התמונות מן הקיר.
מראת האימים מתעתעת בך שוב ולועגת למאמצך. 'קרע! קרע!' צועקים
שריריך, אך התמונות, במקום ליפול על הרצפה ולהתפוגג, מתרבות
ומכסות את התקרה והרצפה.

אתה אבוד, אדם. אין ביכולתך להשמיד את התמונות, אינך יכול
לברוח, אפילו לשלוט בחייך ולמות אינך מסוגל. מצפונך אבוד בין
תמונות למראה, עקרונותיך התעייפו ונכנעו ליצר. מה אתה, אדם?
כלי המשמש לתכנים שאינך חפץ בהם.

אתה מצמיד את אוזנך לדלת ממנה נכנסת. הרעשים מהעבר השני מוכרים
לך. אלו הם הרעשים של העתיד שאיבדת. אלה קולות הצחוק של
תקוותיך המנופצות, אלה קולות השירה של העתיד הנמשך בלעדיך.
ואתה אדם, היכן? אינך בהווה, אינך בעבר הנתלש ממך כשמיכה בלילה
קר, אינך בעתיד, שכן אינך יכול לחוש בו.

אם כן אדם, איכה? אינך מסוגל להסתתר בתוך עצמך, משום שצימקת את
ישותך לכדי כלום, אינך מסוגל להעלם מפחד המשמר העומד על סף
הדלת. נטשת את העדר, אדם, ולכן אינך מוצא מנוח. ההגנה שלך
נותרה בצד השני של הדלת, וכל מה שנותר לך לעשות, הוא לשקוע
מתחת לחום של חומרי שימור, לתת להם להפשיר את נשמתך, ולהיפרד.

אתה יכול להיפרד אדם, אם כן, מדוע אינך עושה זאת? מדוע אינך
ניפרד מן העולם? לא מפחד אתה נישאר, כי אם מגעגוע. רוצה לוודא
שניסית כל פתח ופרצה, שהגעת לקצהו של כל מסדרון ללא סוף. הזמן
לא עובר לך, אך זה כבר לא משנה, הזמן איבד משמעות. אתה איבדת
משמעות. אתה צל של מעבר, ולמעבר חסר סיכוי - חבל שיש צל. פקוד
על עצמך לקום, היה ראוי לחיות!

אך אתה נשאר על הרצפה, שרוע על גבך, ובאין לך אדם אחר שיחליט
למענך, אתה מתפלל אל האל שלך שייקח אותך ויחסוך ממך החלטה
שגויה נוספת עימה תצטרך להתמודד. שיחסוך לך את החיים. האל חסר
רחמים, הוא לא שומע לתפילותיך, הפעם תחליט לבד.