הבטחתי לעצמי לכתוב. כבר שנים אתה יודע שאתה צריך לכתוב, כך
אמרתי. אתה יכול להיות ממש טוב בזה, דרבנתי. הבטחתי לכתוב כי
עצורה בי אנרגיה עצומה, אנרגיה שחייבת להשתחרר בזרם מילים חזק,
אם רק אמצא את הדרך הנכונה.

אני רוצה לכתוב סיפורים ארוכים, תסריטים מבריקים, מחזות
שנונים, דברים מהותיים, נוגעים ומרגשים. אלו אולי יכתבו בהמשך,
אולי, אם אתמיד. אני מבטיח לעצמי שאתמיד, מבטיח לנסות. אבל
כרגע אני זקוק לך שתהי פה לצדי.

הרבה יותר קל לי לכתוב בשניים, אפילו שאני מסתכן בהפרעה נפשית
קלה. אני זקוק לך פה לצדי, אפילו שלא פגשתי בך ואולי לא אפגוש
בך לעולם.  אני רוצה לצאת לדרך חדשה ואני צריך אותך פה איתי,
לנחיתה רכה. יחדיו נצית את הלהט שיבעיר את הכתיבה, בתקווה שזו
תתפשט מעצמה ותותיר אותנו מתפעלים מרחוק.

זה אופי השלי, אמרתי. כל אחד יודע מה מזין את הצדדים היצירתיים
שבו. אצלי זה שילוב של הצורך להרשים, להקסים ולגרום לך להתרגש.
סיפוריי אינם זורמים אלא אם הם נכתבים עבורך. המקור הוא שכלול
של אותו צורך קדמוני של בן המין האנושי להרשים את בת הזוג. אני
בטוח שכבר אז, לפני רבבות שנים, מספרי הסיפורים הראשונים כתבו
סיפורים בעיקר כדי להרשים אותך. תמיד חשדתי בסטראוטיפ של האדם
הקדמון, המנחית אלה על ראשה של בחירת ליבו וגורר אותה מעולפת
למאורה. יותר הגיוני שעל מנת להשיג את בת זוגו נאלץ אותו אב
קדמון לעשות שימוש בכל אוצר המילים, הקולות והציקצוקים שרכש
בימי חייו. רק כך הצליח לשכנע אותך להתקרב ולהתאהב. השנים
חלפו, האבולוציה בררה והנה שנינו ניצבים פה ושוב אני מתיישב
לצדך, מעביר יד בשערך ומחפש את הדרך אליך.

אז מאיפה מתחילים? עלה בי רעיון, הרבה יותר טבעי לי לצייר.
מגיל צעיר אני משרבט ומצייר. אולי אנסה לשלב בין השניים, לצייר
לך סיפורים. צבעים עשויים להוביל אותי אל הסיפורים. אבחר בקשת
צבעים ובכל פעם שאשב לכתוב, אספר סיפור בצבע מסוים.

הנה הצבעים שבחרתי: בורדו, ורוד, סגול, כחול, תכלת, ירוק,
צהוב, חום, כתום, אדום, שחור, לבן ואפור. אין לי מושג אם
הרעיון יעבוד ועליי גם לזכור לקחת את דרגת הבהירות בחשבון,
שהרי אין כל דמיון בין כחול ים כהה לבין כחול שמים בוהק. אנסה
להתחשב גם בזה.

רגע, עצירה אחרונה. אני עוצר להזכיר לשנינו כלל חשוב, שאם לא
אזכר בו בכל פעם שאשב לכתוב, כאילו לא עשיתי דבר. בזמן הכתיבה
אסור לי להרתע ולהתחשב בדבר. אני לוקח את החופש לכתוב הכל,
לגעת בכל פינה אפלה, להביט באצבעותי השחורות וללקק את שכבת
האבק. זה לא סגנוני, זה בניגוד לטבעי, אני יודע, אבל כדי שאוכל
להפיח רוח בסיפורים, חובה עלי להסיט את כל המעצורים ולאפשר
לדמויות שתגענה לכאן לפעול כל אחת כאוות נפשה. כל דמות תוכל,
אם רק תרצה, ללקק, לנשוך, לשרוט, לנשק, לחרבן, לקלל ולאהוב. הן
תוכלנה להיות רעות הרבה מעבר לרוע הטמון בי. חלקן יהיו טובות
בהרבה ממני, טיפשות עד אובדן אמונה, מושחזות עד כאב, יציבות
ומפורקות, עדינות וקשוחות. הדמויות. אני מוכן.

בואי, נצבע את הדף בצבע, נסתתר בצללים ונראה מי יבוא.