"תחשוב. זה לא כל כך קשה כמו שזה מורגש. תחשוב חיובי. תחשוב
מחשבות שמחות. על תעמיק לתוך התחומים האפלים של החיים שלך, סתם
חשיבה שטחית ומשעשעת כזו שתעביר את היום". היא כל הזמן חזרה של
זה בצורה זו או אחרת, בשפה זו אחרת. הפסיכיאטרית שלי, חשבתי
תמיד שתמורת ה150 שקלים חדשים לפגישה היא תגיד יותר, תייעץ, לא
תגיד רק "תחשוב", ועוד "לא לעומק". פגישה של ארבעים דקות,
ותמיד אותה מסקנה, של "תחשוב חיובי ולא לעומק", מה אני ים? גם
חברה שלי אומרת תחשוב, "תחשוב מה עשית לא נכון", "למה אתה חושב
ככה", "על מי אתה חושב כשאתה איתי?".
אז ניסיתי, התחלתי לנסות, חשבתי לעצמי אם הפסיכי' שלי למדה כל
כך הרבה, ואני משלם לה כל כך הרבה, אז היא קרוב לוודאי יודעת
הרבה, או יותר ממני, לפחות. התחלתי  להגיד לעצמי, בכל הזדמנות
אפשרית: "העולם יפה" ; "תחייך" ; "זה לא אפור, זה אדום" ; "זה
לא כלב דרוס - זאת בובה הרוסה". מדי פעם המשפטים נפלטו בקול,
אך בדרך כלל הצלחתי להעביר אותם רק בתור מחשבות בראשי, בלי שום
פלט לעולם החיצון. מחשבות חיוביות שטוחות, כמו שהפסיכית אמרה,
ואפילו עשיתי זאת יותר מה"שלושה פעמים ביום, רבע שעה אחרי
האוכל עם כוסית וויסקי", כמו שהיא כתבה על המרשם של המחשבות.
לקחתי, שאפתי, יצרתי  - רק מחשבות שטחיות חיוביות בצבעים עזים
ומאושרים כמו שהיא ציוותה.
וכנראה שהיא ידעה על מה שהיא דיברה, העולם באמת התחיל להיראות
יפה יותר, מאושר יותר. האנשים בעולם שלי חיוכו בגדול, אליי, אל
עצמם, אל כל אחד. או שרק אני הרגשתי בחיוך, שמעתי את המוזיקה
השמחה, כל הפופ-דאנס שעבר לי בראש בלי ווקמן.
בכל העולם נעלמו הצבעים האפורים, כאילו שקניתי מסך חדש לראות
בו את החיים, הורדתי את ההגבלות ונתתי התרים. העולם נראה עכשיו
על מסך של 32 אינצ', על רזולוציה מדהימה ו - 16 מיליון צבעים.
המון אנשים חשבו בהתחלה שהתחלתי לקחת סמים, ולאחר שהסברתי להם
את התיאוריה, דבר לא השתנה, הם פשוט היו בטוחים שהתחלתי לקחת
את הקשים שבסמים.
כל זאת קרה בעת שהפסיכיאטרית שלי יצאה לחופשה, ככה ספטמבר -
אוקטובר, תקופת החגים, "אחזור לקראת סוף אוקטובר, ואז נראה לאן
אנחנו מתקדמים".
ועכשיו נובמבר, וסתיו בחוץ, התקופה שהייתה האהובה עלי לפני כל
הצבעים, ואני שוכב על הספה אצלה במשרד, ומסתכל על התקרה עם
הפרפרים, והיא שואלת אותי אם התקדמתי, ואני מספר לה על כל
הצבעים ועל כל הדברים שעברו בינם ועל התגובות של האנשים, וכתם
אפור נהדר מתחיל להתפשט לי בנשמה, ואני נזכר בשלכת ופארק הנהדר
וחסר העלים.
אני מורח לפסיכית עוד כמה משפטים על האושר והצבעים השמחים
בחיי, זורק לעברה את כרטיס האשראי, ורץ לראות את האפור
שבעיניים של העננים.