"את נראית אבודה" אמרת מעברו השני של הטלפון. לא יכולת לראות
שחייכתי את החיוך העקום והקטן שלי שאני מחייכת לכסות על העצב,
אותו חיוך שחייכתי בגרון חנוק ועיניים כמעט מבריקות כשליטפתי
את פניך ואמרתי שאני מבינה. אני באמת מבינה, כמו תמיד- יותר
מדי. כבר המון זמן שרוצה לכתוב עליך, שעות שאני יושבת מנסה
לכתוב שיר או לפחות כמה שורות שיעזרו לי כמו תמיד להשיל מעליי
מעט מן המועקה המוכרת, יותר מדי. אמנם, לאחרונה שום דבר שמרטיט
קצת את העט על גבי הנייר לא מצליח לגעת בתחתית התהום הפעורה בי
ולדלות מעט מן הכאב על מנת להעבירו אל הדף. לא בגללך, כי כזאת
אני לפעמים- אבודה ומלנכולית.
אני מבועתת מהתרחשות הדברים המהירה בתוכי, לא ייתכן שנתתי
לעצמי להגיע שוב למצב בו אני כותבת ומזילה דמעה ועוד בגלל אדם
שהכרותי איתו לא עולה על שבועיים ובתחילה היה רק האחזות בזכרון
רחוק וכואב, באהבה גדולה שביחד עם המציאות התנפצו לי בפנים
והשחיתו אותם, הזכרת לי אותו.
זה נראה לי כל כך הזוי, כל כך שונה מכל שהכרתי וחשבתי שידעתי
עליי.
ניחנתי בכישרון מפוקפק להרוס על הצד הגרוע ביותר כל שעשה לי
טוב בחיי, אתה אמרת שזו לא אשמתי, שפשוט נתקלתי באנשים רעים.
אולי אתה צודק, ובכל זאת אני חושבת שאילו הייתי פחות אני, הצד
הרע לא היה נגלה לי כך במלוא הדרו והשפעתו ההרסנית.
שאלו אותי איך אתה, תשובתי המיידית הייתה כי ייתכן שזהו הבחור
המדהים ביותר שיצא לי להכיר בימי חיי. אילו נתבקשתי לפרט, בטח
הייתי בוהה בפרט לא חשוב בחלל ומספרת עליך, כמו שאני עושה
כשאני מדקלמת שיר שלי.
יש לך נטייה לוותר יותר מדי ומהר מדי - כמו ההתנצלויות המרובות
שלך, כמו כשאתה מתחיל להגיד משהו ולא מסיים, כמו שכשאני נועצת
לך מבט בעיניים הן מיד נכנעות וזזות לצדדים, כמו שנואשת מלנסות
איתי. נראה שמרוב שהתאכזבת וכאבך בעברך אתה מתייאש כבר בתחילתם
של דברים אם נראה שעתידם טומן בחובו מכשולים וקושי, כאילו שלא
נותר בך כוח להלחם למען שום דבר, אפילו לא למענך. קרוב לוודאי
שאני מגדילה בערכי וכל התאוריה הזאת עליך הינה פרי מוחי הקודח
בלבד או שאתה נוהג כך רק איתי, אם אכן טעות בידיי הרי שאני
מתנצלת עד עמקי נשמתי.
הלוואי שהיית רואה אותי כמו שאני. עם כל האמיתות שלי, עם כל
השגעונות, עם כל הפחדים, עם כל איבוד התמימות ומציאתה מחדש.
הלוואי שהיית רואה אותי מעבר לגיל ומעבר למה שאני על פני
השטח.
קיוויתי שהפעם אטעה בתחזיות שלי ואגלה שלראשונה בחיי מישהו לא
נואש ממני, גם הפעם צדקתי. אינני מאשימה או כועסת כלל וכלל,
אמנם- אודה ואתוודה- ממורמרת ומאוכזבת. מאוכזבת כי אולי שכחתי
קצת בימים האחרונים להנמיך את הציפיות. אני לא מאוהבת, לא
קרובה לזה או משלה את עצמי כמו שאולי נשמע מכל הקטע הזה, אבל
כולו זאת האמת ברגעים אלו, זה הרגש שבוער בי כאן ועכשיו. לכמה
רגעים בודדים של קסם יכולתי לחוש במין חום נפלא פולש לאבריי
כשליטפת ונישקת וחיבקת אותי ככה, כשהבטת בי כמו כמו שמעולם לא
הביטו, תחושה שמימית כמעט. לך כנראה זה נראה לגיטימי וטבעי
לחלוטין, אותי זה חשף בפניך מעבר לעירום שלי, רוגשתי עד דמעות
כשנהגת בי בכזאת עדנה והתחשבות.
גזרתי את דיני, מחר אוציא אותי להורג על מפתן ביתך. באמת שלא
בגללך, בגללי. כי אני מחפשת מוצא מעצמי ולא מוצאת, כי התייאשתי
מלנסות להציל אותי ממני, אתה לצערך נקרתה בדרכי ובעל כורחך
הוספת לי יחד עם החיוך הענק והנדיר לו זכיתי והתפרש בזכותך על
פניי, גם עוד פינה חשוכה בי. אז אל תבהל כשתראה את גופי הגווע
למרגלות דלתך, רק אחוז בי ואמץ אותי אל חיקך, נשום את הניחוח
הלימוני מעט שאשתמש בו בפעם האחרונה רק בשבילך, אל תרפה ממני
כשאשק לשפתיך בכוחותיי האחרונים וכשמיד אח"כ תעתק נשימתי
שבמילא קלושה כבר שנים וראשי יישמט לאחור.
אולי את גופתי תוכל לזיין, אז כבר אהיה מעבר לגיל, אהיה פחות
אני. |
