היום באמת איבדתי את עצמי.
לא מצאתי את עצמי בשום מקום.
אין פינה בה לא הייתי, או אבן שלא הפכתי.

הקצנתי עד הירח, לצד האפל.
נכנסתי לאפל שבמכתשים, אך אין.
עברתי למאדים, למצוא סימני חיים, אך אין.
תרתי עד לנוגה, שם החל להיות לי חם, אז חזרתי.

פה בכדור הארץ הזה, יכול להיות די קר לפעמים, גם בקיץ.
למען האמת, זה יכול לקרות בכל עונה,
כי ללב אין זמנים קבועים והגיוניים.

לפעמים הוא כזה אנוכי, וחושב רק על עצמו.
לעיתים הוא פותח את עצמו בקלות,
ולפעמים הוא קשה כאבן.

לך תבין אותו..
אבל איך שאני לא אסתכל על זה,
לטוב ולרע,
לב יש רק אחד (יותר מדי?).

בכל אופן תמיד די קל להאשים אחרים.
אולי ברחתי מעצמי כי המאסתי את עצמי עליי?
אולי אני פשוט לא אוהב את עצמי ודי?

בסופו של דבר, הייתי מאוד רוצה להשלים עם עצמי.
אם אי פעם הוא ישוב, הייתי מספר לו,
מספר לו שלמרות הכל טוב לי איתו, וקשה בלעדיו.

אני מקווה שלא איחרתי את המועד,
כבר עברו שנים רבות מאז שהתראינו ללא מריבות.
אין מערכת יחסים מושלמת שכזו, אפילו פה.

אז אולי יבוא היום והוא יסלח, ואני גם כן.
בלי להגיד דבר, רק להניד את הראש, בקלילות כזו,
כאילו שהכל מאחור, ונסלח, ואין משקעים.

אני כבר מאסתי בנסיעות רחוקות.
אני יכול למצוא את עצמי גם פה, לידי, הכי קרוב שיש.