פרק ראשון מתוך רומן בהתהוות

בני

"מדוע אתם פותחים תמיד במהלך סרק?" שאלתי לפתע.
"זו המסורת כאן," ענה הפרופסור וזרק קלף נוסף לערמה.
"זו אובססיה," צחקק הליצן והצביע על הפרופסור, "המטורף המציא
את זה," לחש.
"אני מבין," אמרתי בקול נפוח מחשיבות עצמית, אך פתאום לא הייתי
כל כך בטוח. האווירה הסוריאליסטית שמילאה את החדר הטרידה אותי
למרות שהייתה מוכרת במידה מסוימת. ביני לבין הפרופסור הפריד
שולחן אוכל, כעשרה מטרים אורכו, עליו הייתה מוצבת שורת פמוטים
שהחזיקו כשלושים נרות דולקים, אך בכל זאת נדמה היה כי החדר
שרוי באפלה כמעט מוחלטת. הליצן, שמבטאו הסגיר את מוצאו
המקסיקני, דילג לאורך השולחן בצעדים גדולים, מבלה מספר שניות
עם כל אחד מאתנו בכל פעם.  הבטתי דרך המשקפת וראיתי שהפרופסור
הניח נסיך תלתן על הערימה שלו. היה ברשותי דרקון ירוק ומספר
קלפים אדומים. הנחתי אותם בשורה. "האם ניצחתי?" צעקתי אל
הפרופסור ואל הליצן שעמד לידו.
"חוששני שלא," ענה הפרופסור בקולו הזקן והניח את קלפיו על
השולחן, "האם אני ניצחתי?"
"לא ולא, אדוני," הכריז הליצן והניח את קלפיו, "צוחק מי שצוחק
אחרון," צווח והחל לצחקק בצורה משונה. הבטתי בשאריות הדגים
ובדגים השלמים שנותרו בצלחות שהיו על השולחן. כל זה נראה לי
מוכר, אבל בכל זאת לא יכולתי להיזכר מה לעזאזל אני עושה במקום
הזה. מתי איבדתי את זיכרוני, איני יודע, גם לא כיצד הגעתי לכאן
ומהו מעמדי. כאשר סיפרתי זאת לפרופסור הוא התעקש שעליי קודם כל
ללמוד מחדש משחקי קלפים אם ברצוני לרכוש את זיכרוני בחזרה.
כחכחתי בגרוני. "שנשחק משחק נוסף?" שאל הפרופסור מקצה השולחן.
"כן, כן," קפץ הליצן בהתלהבות ומחא את כפיו, "יש לי מזל
הערב."
"פרופסור," קראתי בקול. הרגשתי מטופש מעט ולכן קמתי והלכתי
לעברו.
"כן, נערי, מה יש?" שאל כשהגעתי אליו.
"נראה לי שהגיע הזמן שאזכר בדברים שאינם קשורים למשחקי קלפים."
ניסיתי להישמע בטוח ומחושב, אך רעד אחז בקולי. לא ידעתי מפני
מה אני חושש אך הייתה לי ההרגשה שהפרופסור עלול להיות מסוכן.
הוא הוציא את ממחטתו וניגב בה את משקפיו. פניו הראו שהוא שוקל
את מהלכיו הבאים.
"האם אתה זוכר במה עסקת לפני שאיבדת את זיכרונך, נערי?" שאל
לבסוף.
"מאומה," השבתי.
"אני מבין," אמר וסימן לליצן בידו. הליצן ניגש אליו והתכופף.
"אנא הבא את הציוד מחדר האחסון," ביקש הפרופסור. הליצן שחרר
צעקת קרב, לגם מספר לגימות מבקבוק הטאקילה שנשא בסינרו
הצבעוני, ופתח בריצה מטורפת אל הדלת.
"הוא... מקסיקני, נכון?" שאלתי את הפרופסור.
"אכן. מעודד לדעת שאתה זוכר מושגים, אך אנא הימנע מלהתייחס
למוצאם של העובדים כאן, זה לא משהו שאנו נוהגים לדבר עליו."
"גם לא על צבע או מין, האם אני צודק?"
"מדויק," ענה הפרופסור, "אני שמח לגלות שערכי החברה הנורמטיבית
שרדו את המתקפה שעבר המוח שלך."
הרגשתי מעין דגדוג מציק מתחת לרקתי. "מתקפה?" פלטתי, כחולם
בהקיץ.
"רק ביטוי," השיב הפרופסור בחיוך. הליצן חזר בתוך רכב קטנטן
שנראה כאילו נגנב מהקרקס. למרבה הפתעתי, הוא לבש בגדים שונים
לגמרי מאלה שהיו על גופו כאשר יצא. כעת הוא לבש חליפה סגולה -
לבנה, מהודרת אך מצועצעת, עניבת פרפר, כובע צילינדר ונעלי לק
שחורות שתאמו אותו. הוא קם על רגליו ופתח את חלקו האחורי של
הרכב, מתוכו הוציא מגרפה ומעדר. "מה כל זה?" שאלתי.
"החזק את הכלים בידיך, בבקשה, נערי," הורה הפרופסור. הליצן
הושיט לי את הכלים, ורד סגולה בין שיניו החשופות. "האם אתה חש
משהו? איזשהו קשר עם החפצים הללו?" שאל הפרופסור.
"ייתכן..." עניתי בהיסוס.
"אנא, נערי, התרכז," דחק בי, "האם אין לכלים אלו תחושה מוכרת
כאשר פוגשות בהם ידיך?"
"כן," עניתי, "נראה לי שאני זוכר משהו. אולי..."
"מצוין!" הכריז הפרופסור וספק את כפיו, "מחר תחזור לעבודה, אני
בטוח שזה יועיל לך."

מוקדם בבוקר דפק הפרופסור על דלתי. "עורה, נערי!" צהל מבעד
לדלת, "הדשא זקוק לכיסוח, השיחים לגזימה, והפרחים להשקיה!"
עברו מספר שניות לפני שהבנתי על מה לעזאזל הוא מדבר.
"מה השעה?" שאלתי בקול עייף, כל העניין לא מצא חן בעיני כלל
וכלל.
"שבע וחצי!" השיב, "כדאי לך להזדרז, השמש תהיה חזקה בצהריים!"
"אני קם," רטנתי ככלב זקן והכרחתי את עצמי לקום מהמיטה. אני
צריך לזכור את המטרה, עודדתי את עצמי, אני רוצה להבריא. שיערתי
שהפרופסור יודע על מה הוא מדבר, ואם הוא חושב שעבודת גננות
עלולה לשפר את מצבי, עליי לקבל את עצתו. פתחתי את הדלת וצעדתי
לכיוון המקלחת. מסדרונות הבית נראו קטנים משזכרתי. אני כאן רק
יום אחד, אמרתי לעצמי, ולא סביר שהקירות הצטמקו במהלך הלילה,
כנראה סתם נדמה לי. כאשר הגעתי למקלחת כבר לא הייתי כל כך
בטוח. חדר האמבטיה נראה קטן ובלתי מטופח, צעצועי פלסטיק חסרי
טעם זרוקים בכל מקום, חלקם נראים כאילו עוותו בלהבות שמקורן
בדחפיו של פירומן מטורף.
עמדתי במקלחת ונתתי למים הכחולים לשטוף אותי. דם החל זולג מבין
אריחי הקרמיקה הישנים אל הרצפה. הבטתי במים הסגולים שעטפו את
קרסוליי וחשתי נבוך מעט. משהו בכל הסיטואציה היה ביזארי
לחלוטין, אך לא יכולתי להבין מה. התקלחתי מהר ככל שיכולתי ואז
הסטתי את הוילון הבוער, הורדתי את המגבת מן הוו והסתכלתי
במראה. "מי אני?" שאלתי את האישה שהביטה בי.
"אם אינך יודע היכן אתה, כיצד תשכיל להבין מי אתה?" השיבה
בשאלה. היה לי הרושם שהיא מנסה להרשים אותי במשפטים סתמיים, אך
חשבתי שאולי אוכל להוציא ממנה מידע תוך כדי שיחה.
"תוכלי לומר לי היכן אני נמצא?"
"בלב הסערה, שם, בערי האפונה שבדרום," אמרה בקול נמוך. היא
הביטה לצדדים בעצבנות, "שם נמצא התותח", לחשה.
"התותח?" התרעמתי, "על מה לעזאזל את מדברת, גברת?"
האישה שמה אצבע על פיה. "שקט," לחשה, "אסור שהם ידעו."
"הם?" שאלתי, אך ללא הואיל, דמותה של האישה נטשטשה במהירות,
ובמקומה הופיעה בבואתו של אדם מוזר, שהציג את עצמו כסוחר
פסנתרי כנף. התנצלתי בפניו והסברתי שעליי להזדרז לעבודה, אך
נראה שהוא נעלב מכך שלא נתתי לו שהות להציע את מרכולתו.
"בפעם הבאה, אולי," התחנפתי.
"כבודו יודע היכן למצוא אותי," אמר בהכנעה וקד קידה עמוקה, אך
חשתי שהוא עדיין כועס.
כאשר חזרתי לחדרי שמתי לב לכך שביליתי את הלילה בסירת קנו קטנה
שמישהו עטף בציפית והניח בה שמיכה וכריות. פעם נוספת חשתי
שמשהו אינו כשורה. הייתי די בטוח שהמיטה לא נראתה כך כשעזבתי
את החדר. לבשתי את בגדי העבודה שמצאתי באחד הארונות בחדר,
שהפרופסור אמר לי להתייחס אליהם כאילו היו שלי, ויצאתי אל הגן.
הכלים שהביא הליצן אמש הושענו על אחד הקירות ומכסחת הדשא
המתינה לי על רצפת האבן שהפרידה בין הבית לצמחייה.
התפלאתי שלאחוזה גדולה כמו שיש לפרופסור יש גן קטן כל כך. זה
נראה כמו הגינה הקטנה בבית שלי, אמרתי לעצמי. לאחר מספר דקות
של כיסוח דשא הבנתי את המובן מאליו, זו באמת הגינה הקטנה שלי.
מה קורה פה? שאלתי את עצמי. המשכתי בעבודתי כדי לא למשוך תשומת
לב, וניסיתי בכל כוחי להיזכר. בעודי חושב יצא הליצן אל החצר.
"מה שלומך?" שאל, חיוכו מסגיר את אופיו החיובי.
"לא רע," השבתי, מעמיד פנים שאני שקוע בעבודתי. הליצן התיישב
על כיסא פלסטיק ובהה בשמים, עיניו מוגנות על ידי זוג משקפי שמש
שחורים. רובי נראה הרבה פחות צבעוני היום, אמרתי לעצמי, ואז
הכתה בי ההכרה. כיביתי את מכסחת הדשא. "כוס אמק, רובי!" צעקתי,
"אני כיסחתי את הדשא לפני שבועיים, מיקי היה אמור לעשות את זה
הפעם!"
רובי החל לצחוק בפרץ של שמחה לאיד והקלה. "פחדתי כבר שנדפקת
לתמיד," אמר. הוא קם על רגליו וכרך את זרועו סביב צווארי.
"היית צריך לשמוע איזה שטויות דיברת אתמול. מה לעזאזל לקחת?"
נכנסנו יחד אל הבית. "מיקי," קרא, "הוא חזר!"
"בן-בן!" צחק מיקי ברשעות, "סיימת לפחות לכסח את הדשא?"
"לך תזדיין, שרץ," עניתי, מושפל ומובס.
"מה לקחת, בן אדם?" חזר על שאלתו של רובי.
"האמת," עניתי, "אני לא ממש יודע."