מוקדם בבוקר דפק הפרופסור על דלתי. "עורה, נערי!" צהל מבעד
לדלת, "הדשא זקוק לכיסוח, השיחים לגזימה, והפרחים להשקיה!"
עברו מספר שניות לפני שהבנתי על מה לעזאזל הוא מדבר.
"מה השעה?" שאלתי בקול עייף, כל העניין לא מצא חן בעיני כלל
וכלל.
"שבע וחצי!" השיב, "כדאי לך להזדרז, השמש תהיה חזקה בצהריים!"
"אני קם," רטנתי ככלב זקן והכרחתי את עצמי לקום מהמיטה. אני
צריך לזכור את המטרה, עודדתי את עצמי, אני רוצה להבריא. שיערתי
שהפרופסור יודע על מה הוא מדבר, ואם הוא חושב שעבודת גננות
עלולה לשפר את מצבי, עליי לקבל את עצתו. פתחתי את הדלת וצעדתי
לכיוון המקלחת. מסדרונות הבית נראו קטנים משזכרתי. אני כאן רק
יום אחד, אמרתי לעצמי, ולא סביר שהקירות הצטמקו במהלך הלילה,
כנראה סתם נדמה לי. כאשר הגעתי למקלחת כבר לא הייתי כל כך
בטוח. חדר האמבטיה נראה קטן ובלתי מטופח, צעצועי פלסטיק חסרי
טעם זרוקים בכל מקום, חלקם נראים כאילו עוותו בלהבות שמקורן
בדחפיו של פירומן מטורף.
עמדתי במקלחת ונתתי למים הכחולים לשטוף אותי. דם החל זולג מבין
אריחי הקרמיקה הישנים אל הרצפה. הבטתי במים הסגולים שעטפו את
קרסוליי וחשתי נבוך מעט. משהו בכל הסיטואציה היה ביזארי
לחלוטין, אך לא יכולתי להבין מה. התקלחתי מהר ככל שיכולתי ואז
הסטתי את הוילון הבוער, הורדתי את המגבת מן הוו והסתכלתי
במראה. "מי אני?" שאלתי את האישה שהביטה בי.
"אם אינך יודע היכן אתה, כיצד תשכיל להבין מי אתה?" השיבה
בשאלה. היה לי הרושם שהיא מנסה להרשים אותי במשפטים סתמיים, אך
חשבתי שאולי אוכל להוציא ממנה מידע תוך כדי שיחה.
"תוכלי לומר לי היכן אני נמצא?"
"בלב הסערה, שם, בערי האפונה שבדרום," אמרה בקול נמוך. היא
הביטה לצדדים בעצבנות, "שם נמצא התותח", לחשה.
"התותח?" התרעמתי, "על מה לעזאזל את מדברת, גברת?"
האישה שמה אצבע על פיה. "שקט," לחשה, "אסור שהם ידעו."
"הם?" שאלתי, אך ללא הואיל, דמותה של האישה נטשטשה במהירות,
ובמקומה הופיעה בבואתו של אדם מוזר, שהציג את עצמו כסוחר
פסנתרי כנף. התנצלתי בפניו והסברתי שעליי להזדרז לעבודה, אך
נראה שהוא נעלב מכך שלא נתתי לו שהות להציע את מרכולתו.
"בפעם הבאה, אולי," התחנפתי.
"כבודו יודע היכן למצוא אותי," אמר בהכנעה וקד קידה עמוקה, אך
חשתי שהוא עדיין כועס.
כאשר חזרתי לחדרי שמתי לב לכך שביליתי את הלילה בסירת קנו קטנה
שמישהו עטף בציפית והניח בה שמיכה וכריות. פעם נוספת חשתי
שמשהו אינו כשורה. הייתי די בטוח שהמיטה לא נראתה כך כשעזבתי
את החדר. לבשתי את בגדי העבודה שמצאתי באחד הארונות בחדר,
שהפרופסור אמר לי להתייחס אליהם כאילו היו שלי, ויצאתי אל הגן.
הכלים שהביא הליצן אמש הושענו על אחד הקירות ומכסחת הדשא
המתינה לי על רצפת האבן שהפרידה בין הבית לצמחייה.
התפלאתי שלאחוזה גדולה כמו שיש לפרופסור יש גן קטן כל כך. זה
נראה כמו הגינה הקטנה בבית שלי, אמרתי לעצמי. לאחר מספר דקות
של כיסוח דשא הבנתי את המובן מאליו, זו באמת הגינה הקטנה שלי.
מה קורה פה? שאלתי את עצמי. המשכתי בעבודתי כדי לא למשוך תשומת
לב, וניסיתי בכל כוחי להיזכר. בעודי חושב יצא הליצן אל החצר.
"מה שלומך?" שאל, חיוכו מסגיר את אופיו החיובי.
"לא רע," השבתי, מעמיד פנים שאני שקוע בעבודתי. הליצן התיישב
על כיסא פלסטיק ובהה בשמים, עיניו מוגנות על ידי זוג משקפי שמש
שחורים. רובי נראה הרבה פחות צבעוני היום, אמרתי לעצמי, ואז
הכתה בי ההכרה. כיביתי את מכסחת הדשא. "כוס אמק, רובי!" צעקתי,
"אני כיסחתי את הדשא לפני שבועיים, מיקי היה אמור לעשות את זה
הפעם!"
רובי החל לצחוק בפרץ של שמחה לאיד והקלה. "פחדתי כבר שנדפקת
לתמיד," אמר. הוא קם על רגליו וכרך את זרועו סביב צווארי.
"היית צריך לשמוע איזה שטויות דיברת אתמול. מה לעזאזל לקחת?"
נכנסנו יחד אל הבית. "מיקי," קרא, "הוא חזר!"
"בן-בן!" צחק מיקי ברשעות, "סיימת לפחות לכסח את הדשא?"
"לך תזדיין, שרץ," עניתי, מושפל ומובס.
"מה לקחת, בן אדם?" חזר על שאלתו של רובי.
"האמת," עניתי, "אני לא ממש יודע."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.