הוא הלך במהירות על מדרכת הרחוב הומה האדם. השעה הייתה שעת
צהרים והשמש היוקדת סנוורה את מבטו מהשחקים. משני צדדיו חלפו
להן חנויות סואנות ובהן לקוחות בוחנים, ממששים, מטים וקונים
מוצרי צריכה יומיומיים. פרצופים מעורפלים חצו את שדה הראייה
שלו ללא הרף, בדרכם הנחושה אל יעדיהם. חלקם התקדמו הישר אליו,
כמו לא מבחינים בו, וסטו מנתיבם בשנייה האפשרית האחרונה.
הוא הביט ישר ולא הסיט את ראשו לרגע, מנסה לעשות את דרכו.
לפתע הכל החל להאט את מהירותו, תנועת האנשים נהייתה כמו מהוססת
ואיטית, הצלילים התערפלו והתערבבו, אור השמש עומעם והוא ראה
אותה.
הכל נעצר, הזמן עמד מלכת והיקום קפא במקומו בדממה.
כל מה שהוא שמע היו דפיקות לבו הרגועות ונשימתו הקצובה.

היא ישבה, שעונה על הקיר, כבר חצי שעה, מנסה להימלט מחום
האימים ואור השמש אשר פילח את מבטה. אנשים עברו על פניה
בכיוונים מנוגדים, לעתים עוצרים, לעתים ממשיכים. קולות בקעו
מהחנות שעל קירה החיצוני היא התרפקה, קולות של צחוק וצעקות
שהיא לא הצליחה לפרש.
לפתע הקולות החלו להיחלש. האנשים הלכו כמו בהילוך איטי, הבזק
אחר הבזק, ועצרו.
דממה מוחלטת עמדה סביבה והעולם דמם, היא ראתה אותו.

הוא הלך באיטיות בדרכו, בינות הפסלים של הולכי הרגל האחרים,
צעדיו איטיים וראשו מופנה כלפיה.
הוא ראה אותה יושבת ליד הקיר, מביטה בו. דמותה הוסתרה מפעם
לפעם על ידי אחד מהניצבים הדוממים.

מבטיהם נפגשו, נשמותיהם הצטלבו.
הפסלים שברו מעל עצמם את תבניותיהם הקפואות והחלו במהלכם. נשמע
צליל כמו של חריקת תקליט והקול שב לקדמותו. החיים נמשכו
כרגיל...