הזמן באמת לא זז, החיים משתנים, אנשים בורחים מהמציאות, מפחדים
להתמודד.
כולנו בורחים, מתלהבים, שותקים, בוכים, צועקים... האמת? האמת
שאין באמת אמת.
צריך להיות בנאדם ממש חזק כדי להבין ולהאמין ולהשלים עם
עובדות, כל מיני עובדות...
אני רוצה להתגבר על הדבר הזה ולהגיע למצב הזה - להיות בנאדם
חזק.
אני רוצה להכין, ולהאמין, ולא לגלות אותו דבר בכל יום שאני
פותחת את העיניים.
אני לא רוצה לבכות בכל פעם שיש איזה שיר שנוגע לי ללב, שיר
שמזכיר לי.
אני כותבת, אני מדברת, אני שותקת. אני מקשיבה לכל מילה, אבל
כבר לא שומעת את מה שאני
באמת רוצה לשמוע. אם זה הקול, הצחוק, או סתם עוד נשימה.
הכל מעורפל, הכל מבולבל, הכל נמחק לי לאט.
מתגעגעת, לא מצליחה לנצח את מה שהלב באמת אומר לי לעשות, לא
מצליחה להגיע לצעד הבא בתהליך.
אני עומדת פה, ומסתכלת לשמיים, בורחת מהאמת, אבל האמת אחריי.
מחזיקה באנשים שצריכים שאני אחזיק אותם, הם מדברים, הם בוכים,
הרגשות מתפזרים פתאום,
פתאום יש עם מי לדבר ואז אחרי רגע זה נעלם, אין במי להחזיק
יותר.
אני לא אגיד שהכל טוב, ואני מתגעגעת למצב שבאמת הכל טוב.
אני מתגעגעת לאהוב את הבנאדם שאהב אותי.
אני מתגעגעת למצב הזה של כאן ועכשיו, ולדעת את זה גם.
אז אני מתגעגעת, ולא מקבלת את זה בחזרה... אני ממתינה למרות
שזה לעולם לא יבוא יותר.
היותר טוב, הבנאדם, הכאן והעכשיו...
זמן.