"אתה בחיים לא תראה אותי בוכה", היא נשכבה לצידו.
"זה יהיה רע כל כך אם כן?" הוא שאל. לא הבין מאיפה נשלפה
ההחלטה הנחרצת הזו.
"זה יהיה רע כל כך אם לא?" היא השיבה.
משחק הפינג-פונג הזה רץ בניהם כבר מספר שנים, ותאריך התפוגה
שלו היה כל כך מטושטש שלא ניתן היה להבחין בו, גם אם מאוד
מנסים.
"לא", הוא הגיב, מכסה את עצמו בשמיכה, וע"י כך מוריד מימנה את
החצי שהיא התכסתה בו.
"אתה תמיד גונב את השמיכה", היא הביטה בו במבט זועם.
"רק אחרי שאת גונבת אותה מימני", הוא השיב מחויך. היא נשארה
פחות מחויכת.

אבל לפחות מכוסה.

                                       

       

"אני רוצה שיהיה אכפת לך!"
"איך אתה יכול להגיד דבר כזה, אתה יודע שאכפת לי!"
"אז למה את לא אומרת את זה?"
"אתה כזה קוסית", קולה הדהד בראשו.
"למה אני תמיד צריך להיות הבחורה ביחסים האלה?" הוא החזיר לה.
"אתה כזאת אישה!" היא השיבה לו.
הוא הגיב בשתיקה עמוקה וכועסת, מוכיח אותה בכך על טעותה.

השמיכה נשארה אצלו הלילה.
 
                                       

   

מערכה נוספת במשחק החלה. הוא נשכב לצידה הפעם על המיטה,
משליך את הכדור למגרש שלה ע"י האמירה -
"יודעת מה? אז אני באמת הקוסית במערכת היחסים הזאת.
זה עדיין לא משנה את זה שאני צודק..."
"באמת קוסית", היא סיננה בתגובה ונשקה לו קלות על השפתיים.
"אבל הקוסית שלי", היא הוסיפה בחיוך.

השמיכה זזה קצת. הוא סידר אותה כך שתכסה את שניהם.