ביום קיץ אחד, חם במיוחד,
נחת לי זבוב ישר על כף היד.
הסתכל לי בעיניים במבט ללא ברור
התחיל למלמל: הלו בחור...
אני לא עניתי, רק משכתי בכתפיים.
לא היה לי חשק לשיחה בשניים.
אבל הוא המשיך להסתכל לי בפרצוף,
פתאום, משום מקום פלט איזה - בזזזז...
בתנועה חדה שולף פתאום נרגילה,
אוחז בצינורית ואומר: תכיר, זו גילה!
מכניס אותה לפה, מדליק ונאנח:
מומלץ בחום פעמיים ביום , למה לא תיקח?
אני חייכתי ואמרתי לו: עזוב...
מה זה יתן עכשיו, כשהגיע כבר הסוף?
ואני הייתי מעדיף, אם לא אכפת לך,
לשאוף אל המנוחה...
הוא שמע את זה ותקע בי מין מבט,
שאומר: 'וולאק פיייי'...מאיפה היצור הזה נחת?!
עזוב אותך מזה! זה 'חרטא' וגם 'ברטא'!
תפסיק עם השטויות! תיקח כבר איזה שכטה!
תאמין לי, הכל 'פקה פקה' ולא צריך לשבור את הראש.
חביבי טייק איט איזי,בסוף כולנו נפרוש.
ותקשיב רק פעם אחת למלה של זבוב:
אם אתה רוצה תשובה, תמצא אותה ב - בזזזז...
כאן אני התעצבנתי:
מה עם משמעות?! ומטרה?!
וכמה זמן אפשר לסחוב את חווית ה'אין ברירה'?!
לחפש ולחפש וזה אף פעם לא מספיק,
ומה יהיה לעזאזל עם ה'משהו המציק'?!
ואז הוא הסתכל לי בעיניים במבט רציני,
ואמר: אני רוצה להגיד'ך משו, ככה, בינך וביני -
החיים שלנו הם פרוזדור ארוך, שחור...
שכולנו צועדים בו, מחפשים ת'אור.
והאור הזה הוא מאוד מאוד חשוב,
אבל גם מה שעוברים בדרך, אף פעם לא ישוב!
אז חפש חפש, אל תפסיק ת'חיפושים,
אבל הכי חשוב אחי, חפש את החיים!

ואז הוא צחק לו צחוק זבובי, דיגדג לי את כף היד
התרומם באוויר, הרביץ סלטה וצעק לי: סלמאת!
ולפני שמלמלתי: היי זבוב, חכה רגע, אל תעוף.
הוא כבר התעופף משם,
ולקח איתו את ה - בזזזז....