דקה אחרונה של יום גווע באפלולית, טעם מר מסמל סוף, בעיקר לכל
אותן מחויבויות ארציות והתחלה של הרגעים החופשיים באמת. רוח
קרירה מנשבת על גוף עירום, פיצוי על שעות החום האילם שחלפו
ומתקרבות מחדש. הצורך הגדול בשינוי נותר גם עתה לא ממומש. הרגש
החם העוטף-מלטף מבקש דרכי הבעה חדשות, אינני יודע רק לחוות
ולחיות. אינני מסופק אם אינני משתמש בחומרים המיוחדים מכולם
לגולל חלומות חדשים ועכשיו סוחפת אותי המערבולת אל תוך הבועה
הרכה, "לאט לך ילד", לוחשת, "מה לך לבקש עתה כשזכית בכל
משאלותיך?", השפעתה מפיסה על אוזניי ורק על הדלתות מקישה רוח
בלחישה מפתה, "מה די לך בכל זה עלם חמודות, העולם הוא ענק
ועדיין אינך יודע דבר! ומה טעם תנעל הדלתות ותסתגר מפני יתר
החיים, האהבה מכסה אותך מצע נשיקות, ליטופים וחלומות, הזמן
באמתחתה נפלא אך אין אתה יודע שהסוף רע?".
כיביתי את המנורות להעלים את הצללים, ליבי הוא לוח עץ חרוט,
צלקות פסים בוהקות, לב של אבן אף פעם לא שוכח, תמיד אוהב לנצח
כואב. אבן קטנה מתפוררת ואני מביט אל תוך תמונת עינייך
שבמסגרת, הבנתך אותי מצלילה את הכול אבל תמונתך הישנה רק
מרחיקה אותי ממך האמיתית ובכל זאת אני מצליח לשחזר את מגע
האצבעות באזורים האסורים, העונג הנטווה מבעד לקורי העכביש
ונהרות הרוק וחודר.
הזמן קופא למען היופי. אלף פעמים יקפוץ למענו על פסי הרכבת
הקרבה. ובכל זאת לכל שעה יש יעד ואפילו המלאכים המוקסמים
ממהרים לאנשהו והפסקתם תגיע לקיצה. בחדר המסתחרר אלפי פיסות
מראה מרוטשות, בוהק מסנוור מעוור את העיניים הנעצמות ונפקחות
שוב רק מסקרנות. מראות הבתים הריקים, החופש לחיות חיים מול
החופש שבלתכנן אותם, נעצר על סוף מסלול להביט בטבע: קרקוש אדמה
טרום גשמי, נשימות מואצות מן הגוף, עצמים נעצרים מול העץ הגדול
ומדובבים בעניין.
את הרגע הזה של עייפות טהורה ומטעה לא בטוח שניתן בכלל להבין
מבחוץ, רק שברי אמת עצלים ונדירים בערמה. כמה אני מצפה ברגעים
הללו שנולדו מאין שניחוח הבושם המוכר כבר יעלה באפי ובכתפיי
העבותות שוב אבקש את גווך. מתגעגע אני והחדר הולך סחור וסחור,
אוהב אותך ואין לאן להתכנס ואז צץ ומופיע הזיכרון, מעורר אותי
לצחוק אינטלקטואלי מבוסס על עודף מנות האושר הדחוסות שנטלתי.
בינתיים נדמה עומד על הרגליים אך עוד מספר דקות אשבר לרסיסים
ורק עיסה של מוח תיוותר אחריי. לא פחות ולא יותר.