אתמול, אחרי שחזרתי הביתה, חשתי בכאב בטן. בדר"כ אחרי 25 דקות
של השפעת אקמול הכאב חולף, אך לא כך זה היה עם הכאב בטן הזה.
זה היה כמו סכין ציידים אשר חתכה לי את כל החלל הפנימי וגרמה
לי לשטף דם קטלני. אחרי שסיימתי להקיא, רצתי למראה שעל הקיר
וראיתי, ראיתי פנים חיוורות, תשושות ועייפות.

לא ידעתי מאיפה זה בא לי, רק אתמול נהנתי בחברת בחורה, כ"כ
נקייה ויפה, שמימית ממש. חשבתי שהחיים רק מתחילים ופתאום,
פתאום אני נגמר. אני מרגיש שאני צריך לעשות טיול סביב לעולם
ולקפוץ בנג'י מכל גשר מסכן משום שהמוות שלי קרוב. אני מרגיש
שאני נמס כמו ארטיק על מקל בחום אוגוסט.

למחרת דיברתי עם אבי על העניין. 'למה אני מרגיש כ"כ רע?' שאלתי
את אבי. עם המקטרת והרגליים השלובות הוא ישב וחשב וכמו ינשוף
חוכמה אמר לי: 'אולי אתה מפחד?'. לא פסחתי על אמרתו, האדם בעל
הניסיון לא נוטה לטעות.

חזרתי לאותה בחורה יפה, עיניים כחולות ואף... אוי... האף שלה.
התיישבתי איתה על הצוק מול הים ועניתי לה 'אני לא מסוגל להמשיך
עם השקר והכאב... אני עוזב אותך'.

החזרתי אותה הביתה והשארתי את האוטו מיד כשהורדתי אותה. החלטתי
לצאת להליכה לאור הכוכבים וקול הצרצרים. החיוך שעל פניי עלה,
וידעתי כשנגשתי לשיח הורדים הקוצניים שיום אחד אהיה גנן ואוכל
לקטוף את הורד שאני ארצה.