"אתה כאן?", שמעתי אותה צועקת, "כן, אני עוד שנייה מתפנה
אלייך" עניתי לה וחזרתי לעיסוקי, אפילו לא טרחתי להפנות את
מבטי לבדוק מיהי האישה הזאתי שהרגע נכנסה לחנות שלי ומחכה כל
כך בשלווה שאני אתפנה מעיסוקי ואגש לעזור לה. אני לא רגיל
שלקוחות לא מטרטרים אותי ולא מתעצבנים עלי אם אני לא מתייחס
אליהם כמו אל נסיכים ונסיכות בשנייה שהם נכנסים בדלת. אבל היא
הייתה מיוחדת היא חיכתה בשקט, הסתכלה מסביב. ואז הרהרתי לעצמי
בשאלה שהיא שאלה אותי כשהיא נכנסה, זו הייתה שאלה של בן אדם
שיודע אל מי הוא פונה. איך זה יכול להיות שהיא מכירה אותי? רק
פתחתי את החנות החדשה לפני שבועיים, לא יכול להיות שכבר יש לי
לקוחות קבועים, וחוץ מזה יש לי כאן גם עוד עובדים אבל היא ידעה
שהיא פונה אלי ולא אל עובד אחר. אז החלטתי שאני מסוקרן מאוד
לדעת מי זו ועזבתי את עיסוקי שכל כך העסיק אותי עד לפני שניות
אחדות. הרמתי את הראש ושמתי לב שהיא הלכה לעבר האזור האחורי של
החנות היכן שנמצאות תמיד כל המציאות, כל הסיפורים הקצרצרים
בעלי המסר.
יש אנשים שחושבים שאת המציאות יש להקרין החוצה לשים אותן
בכניסה לחנות כדי למשוך לקוחות אבל אני תמיד הייתי בעל עסק
מסוג מיוחד במינו מהסוג שמחפש לקוחות שיתעניינו גם בדברים יפים
שיקרים טיפה יותר אבל באמת שווים את זה. אין לי סיפור אחד
בחנות שלא מצדיק את המחיר שלו. יש סיפורים קצרים קצרצרים עם
מסר מדהים אבל מוכר ואותם אני נוהג להניח במציאות אבל הסיפורים
הבאמת יקרים שלי אלו שאני שם מלפנים לא כמו שאנשים נוהגים באים
מבפנים אלו אותם הסיפורים שלקח לסופר שנים לכתוב אותם והוא
נלחם בעצמו ובחולשותיו ובדעותיו ואמונותיו כדי להוציא אותם
ממנו, כדי לתת לאנשים לראות את מה שבאמת מעניין.
החלטתי לגשת אחריה אל המדף האחורי היא הייתה עם הגב אלי ונגעתי
בה קלות כדי שתסתובב אלי, היא טיפה נבהלה אבל התעשתה מהר
והסתובבה אלי. משהו בפנים שלה היה נראה לי מוכר. היא ראתה שאני
לא בטוח מי היא אבל אני מנסה אז היא עזרה לי ואמרה שקוראים לה
ליאה והיא למדה איתי פעם בתיכון. ואז זה חזר אלי זו הייתה אותה
נערה קטנה ומוזרה שהייתה צצה ונעלמת בפתאומיות, תמיד סיקרן
אותי מאין היא באה ולאן היא נעלמת אבל תמיד לפני שהספקתי לשאול
היא שוב נעלמה. היא הייתה נערה ביישנית ומוזרה שלא ממש הייתה
חביבת הילדים וכולם תמיד ניסו לברוח ממנה, אף אחד לא ניסה
להכיר אותה ולהיות נחמד אליה. אני גם הייתי כמוהם בהתחלה אבל
לא הרגשתי טוב כשהתנהגתי כמותם שברחתי ממנה אז ניסיתי להילחם
בזה ולנסות לגרום גם לחברים שלי להפסיק אבל הם כבר גיבשו דעה
ולי היה ממש חבל כי מצד אחד הם היו החברים שלי ומצד שני היא לא
בדיוק הייתה הכי נחמדה בעולם אלי, אז בחרתי בחברים שלי ושכחתי
מקיומה.
אבל ברגע שהבנתי שזו היא עומדת מולי הרגשתי ממש רע, כמעט
והתחלתי לבכות, שאלתי אותה מה המצב ומה היא עושה אצלי בחנות,
ידעתי שהיא תענה לי באותה תשובה גם איך היא ידעה לחפש אותי פה,
בחנות. היא ענתה שהיא שמעה שפתחתי חנות חדשה כבר לפני בערך
שבוע אבל זה בהתחלה לא כל כך עניין אותה, אבל אז היא ראתה
בעיתון כתבה עלי ועל החנות שלי, באותה כתבה היה ראיון איתי
וסיפרתי על סידור הספרים המיוחד שלי והיא סיפרה שהיא ממש
הזדהתה עם זה והייתה חייבת לבוא לראות את זה. ואז אחרי מבט
עמוק לתוך העיניים שלה, אני בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי
שעשיתי בחירה גרועה כשבחרתי להפנות לה גב אז התקופה של התיכון
ובעקבות כך לא לגלות את כל מה שלי ולה יש במשותף עוד אז. והכי
נורא לא לגלות שכל אותן השנים שחיפשתי את נערת חלומותי  ולחשוב
שבחיים אני לא אמצא אותה, אותה הנערה הייתה בעצם נערת חלומותי.