אני רוצה שעינייך יהיו לי למראה מבריקה שבה אראה אדם חזק ונאמן
שמחבק אהובת ו- מגן עליה מכל רע. וגם אם אין זה כך, וברגע בו
תפתחי את עינייך ותסתכלי אליי, אני אבהל וארצה לברוח, כי רק
רפש שם אראה, אשפה שאי-אפשר כבר למחזר, אני אחזיק גופי
זקוף-נאבק נגד החלחלה שתעבור בי.
אותן עיניים מבריקות שיגלו לי את נפשי, צריכות להיות שקופות
כאילו הן אינן, כאילו שני חורים שם לתוכך, כך שאוכל להיכנס
לתוך מוחך.
אני רוצה שבכל יום אריח אותך בצבע תכלת-לבן,כאילו את אותה
דקה,אשר עברה אחרי שקיעת השמש-אותה דקה בה שום דבר אינו שלם,בה
אין צבעי שחור-לבן,בה אין נכון או לא נכון,יש רק את תכלת ולבן
שמעוררים בי זיכרונות טובים מהעבר.
אני רוצה שחיוכך יכנס לתוכי ויבלע אותי כמו וירוס הרסני אשר
מדביק את סביבתו, כמו סם שיכנס לתוך דמי ויעבור בכל גופי, עד
שיגיע ללבי בו הוא יזרע זרעון קטן ובו תקווה, כי אין, הכל אבוד
וכלום עוד לא נגמר, הרי עוד יש סיכוי ששוב פעם תחייכי.
אני רוצה שתחת האורות הירוקים אשר תשאיל לנו המנורה על שולחני
בחדרי, כשנשכב על מיטתי, עירומים, פגיעים ולא מוכנים לנורא מכל
- למציאות בה אנו לא מחבקים אחד את השני ולוחשים באוזן אהבה,
אלא הבדידות היא זו שמחבקת אותנו עוד ועוד ולבסוף חונקת, את
תחבקי אותי חזק חזק ותלחשי באוזן אהבה, ורק תזכירי כי את כאן
והבדידות עוד רחוקה, ואז אוכל לנשום לרווחה עד שתגיע המכשפה.
אני רוצה שתהיי.