כל כך חיכיתי, שתגיעי כבר. כשביקשתי, שתביאי לי את הג'ינס,
שאני אוהב, אמרת, שכבר ארזת לי כמה דברים...חייכתי, חושב על
כמה את אוהבת אותי וכמה את דואגת לי.
אמרת שאני יכול יכול ללכת עם החניכים לאכול, כי תגיעי רק אחרי
20:00. אז הלכתי לאכול, וכשיצאתי, שואל את עצמי איפה את, רואה
פתאום "12 שיחות שלא נענו", הבנתי שמשהו לא בסדר, והתקשרתי
מהר. נבהלתי. חשבתי, שקרה לך משהו. ואת כולך צועקת עלי, איפה
אתה!? למה אתה לא עונה?! כבר 200 פעם התקשרתי! ואת בשצף שלך
צועקת, אומרת שנראה לך שטעית, כי את נמצאת ליד כפר ערבי...אותי
זה לא מטריד, כפר ערבי. כפרים ערביים מקיפים את הבית שלי, אז
מה אם יש מסגד? ואת פתאום בוכה בהיסטריה. אני בכלל לא מסוגל
להבין מה את אומרת. אני נהיה היסטרי בעצמי, אני מנתק...ואחרי
כמה שניות מתקשר שוב. אני לא זוכר, שצריך להיות שם כפר ערבי.
תפסיקי לצעוק, נו תפסיקי. לא אמרתי, שזה מלחיץ גם אותי הצעקות
והבכי. לא אמרתי, שאני דואג לך יותר משאת דואגת לעצמך. ניסיתי
להיות שקול. החלטתי לצאת לכיוונך ברגל, כי זכרתי שזה רק 7 דקות
נסיעה.

אחרי 20 דקות של הליכה וצעקות שלך בטלפון, ביקשתי שתתקדמי
לעברי. כבר הבנו, שאנחנו על אותו כביש, כי המכוניות שעברו
על-ידי הגיעו אחרי כמה דקות אלייך. כאב לי הגב עוד מחוסר השינה
של היום הקודם והרגליים ממסלול הטיול שעשיתי בבוקר. ואת ברכב
עם דלתות נעולות, שקועה בפחד שלך. אני מבין שפחדת, אבל אני
סבלתי פיזית. כולי כואב, נאלצתי ללכת עוד 20 דקות במקום שאת
תתקדמי 5 דקות עם הרכב, אותו הרכב עם הדלתות הנעולות...

הגעתי. המשכת לצעוק, ואמרת שאת לא מתכוונת להחזיר אותי, תודה
רבה באמת...
נסענו פנימה כדי שאוכל לקחת כסף למונית. חזרנו למרכז ההוא.
ישבנו ליד תחנת המוניות ודיברנו. תיקון טעות, את דיברת...
ניסית להסביר לי למה זה כבר לא עובד, ומה עובר עלינו בחודש
האחרון.
כרגיל, חשבת שאת הפסיכולוגית. ניתחת כל דבר קטן בי ובנו. כבר
מזמן ביקשתי ממך להפסיק לשחק את הפסיכולוגית. נו, תפסיקי כבר.
תפסיקי לדבר כבר, הבנתי את הרעיון. הבנתי, שאת רוצה לגמור את
זה. למה צריך את כל השיחה הרצינית והמכאיבה הזו, למה את מתעקשת
להעלות כל ריב ונקודה כואבת מהמאה האחרונה, מה עם כל הדברים
הטובים, לאן הם נעלמו פתאום?
אין לך מה להגיד? שאלת אותי... מה זה פה? שיחת סיכום? אין לי
כוח לזה כבר. אהבה יש לי, רצון יש לי, רק אותך כנראה שכבר אין
לי. וכשאת הולכת, הכוח שלי הולך איתך. המונית שלי הגיעה. משהו
גרם לי לתת לך נשיקה בלחי. הלכתי, אחרי 5 דקות, כשכבר כמעט
הגעתי, התקשרת. שכחתי אצלך את המפתח של החדר שלי. חזרתי עם
המונית, ושוב אל החדר.
40 ש"ח בבקשה, הוא אמר. גם ככה אין מה לעשות עם הכסף הזה
עכשיו, אמרתי לו. הוא לא ממש הבין...