לא היינו ממש קרובים. לפחות לא לעומת החברים הכי טובים שלו.
הוא לא היה האהבה שלי וגם לא החבר הכי טוב שלי.
הוא היה ידיד. ידיד תומך, עוזר, מצחיק, נחמד ומחייך תמיד.
לפעמים אני רק חושבת מה היה קורה אילו הוא היה שורד את המחלה
ונשאר בחיים. אבל ככול שאני חושבת על זה יותר אני נעצבת יותר,
כי עצוב לי לחשוב שאולי הכול היה קורה בדיוק אותו דבר, שאולי
הוא בכלל לא השפיע עליי, שהוא היה סתם אחד ובכלל לא חלק חשוב
מחיי. רק לאחר מותו נהיה כזה.

עברה כמעט שנה. ולפעמים אני חושבת מה היה קורה אילו לא הייתי
מכירה אותו כלל. אילו הוא רק היה אחד בשכבה שלי. אם בכלל לא
הייתי מכירה אותו כבן אדם. מה היה קורה אז? עדיין הייתי בוכה?
עדיין הייתי חושבת עליו? ואולי בגלל שלא הייתי מכירה הייתי
עצובה יותר, ורק בגלל שהוא היה בן אדם כזה טוב והייתי נורא
מצטערת שלא הכרתי אותו, כי אנשים כאלה לא פוגשים הרבה בחיים.

עברה כמעט שנה. והכאב של איבוד חבר עדיין פה. הוא בקרבנו והוא
אוכל אותנו מבפנים. בחלקנו פוגע יותר, בחלקנו פוגע פחות, אבל
עדיין אפשר להרגיש בנוכחות שלו באוויר. בכל פעם שרוצים להזכיר
שם, מקום, מילה שמזכירה אותו, מרגישים בכאב, כאילו עדיין טרי,
ורק לפני כמה ימים זה קרה, אבל רק כאילו, כי הוא לא.

עברה כמעט שנה. והמילים נעצרות. אין מנוס ואין בריחה. הפחד
להסתכל עליו, כאילו הוא כמעט חי ולגעת בו. אבל רק כמעט. ולחשוב
שוב את אותן המחשבות שחשבתי בהלוויה, בקדיש ובהספד. לראות אותו
עומד מולי מחייך ואומר מילה טובה כמו תמיד. ושניה אחרי זה
לראות אותו עטוף בתכריכים לבנים, מכווץ כולו, ועוד לחשוב שזה
אותו אחד.

עברה כמעט שנה. ועדיין אני רואה כנגד עיניי את התמונה הנוראית
מכל שאני רק זוכרת. את החברים הכי טובים שלך קוברים אותך,
ונושאים עליך דברי הספד, קדיש ותפילה. אני רואה מולי את אביך
הבוכה, המלמל דבר מה (אם רק היית פה עכשיו, היית רואה איך הוא
השתנה), או את אמך הכואבת את הכאב הגדול ביותר שיכול להיות
לאם, או את אחיותיך הבוכות את בכי המתים. אבל התמונה הקשה לי
מכל, משום מה, היא התמונה של החברים הקוברים אותך. התמונה הזאת
לא מרפה מראשי, ולא נותנת לי מנוח בלילות. אני לפעמים חושבת מה
אתה היית אומר על כל ה"סיפור" הזה.  מה אתה היית עושה אם, חס
וחלילה, זה היה קורה לאחד מחבריך הטובים ביותר. אני לא יודעת.
אני מצטערת שלא הכרתי אותך יותר טוב, שלא הספקתי להציץ קצת
יותר עמוק לתוך עינייך הכחולות האלה, שלא הייתי קשובה, שלא
הייתי איתך. מקווה שתסלח לי. כי אני מפחדת שלא.

עברה כמעט שנה. ואני עדיין רואה ומעדיפה לחשוב שזה לא אותו
אחד. שתמיד היה ותמיד יהיה את חיים המחייך, העוזר, התומך וכמעט
אפשר להגיד המושלם. ותמיד יהיה את אותו היום שבו קברנו את
החיים שהיו בתוכו, החיים שבחיים.

חיים, מת או נם? אין כאן שום סימן של פצע או של דם. אין שום
סימן כי הכאב הוא בלבנו, הכאב הוא בתוכנו. ואתה, כמתברר, לא
נם. לצערינו אתה מת, ללא שום סימן של פצע ואף לא של דם. רק
סימן של כאב החרוט בתוך ליבנו. חרוט לעד. ובחלק שאמור להיות
ממולא בך, נותר חלק ריק הממולא בצלקת החרוטה לעד, צלקת הממולאת
בזיכרון בלבד.

לא היינו ממש קרובים.
אבל עכשיו אנחנו כן.
אז רק שתדע, חיים, עכשיו, כשכבר קברנו את החיים שהיו בך, נותר
לנו רק להחיות את הזיכרון, כי הזיכרון מחייה את המתים.



אני כל-כך אוהבת אותך. במיוחד עכשיו, ומתגעגעת המון-המון.