ישבתי בחוץ, על אותו הכיסא. כמו תמיד...
התמכרתי לאוויר, לרוח הקרירה, לשעה המהפנטת הזאת, של אחה"צ
מרוחק... סתווי
לא חשבתי על הרבה דברים, הייתי כ"כ נינוחה. הרבה זמן לא הרגשתי
ככה.
שאפתי את הרוח עמוק לריאות. פעם בחיים, הרגשתי שלמה.
התבוננתי, סביבי. שאבתי למוח, את כל מה שאני יכולה לראות,
להרגיש.

פתאום הבחנתי בדמות שהולכת לכיוון הבית.
בצעדים איטיים, בראש קצת שפוף, היא התקדמה לאיטה לעבר השער.
בהתחלה נבהלתי, לא הבנתי מה מפריע לרגע הזה,
אותו רגע מרטיט.
בהתחלה, ראיתי את ראשה הלבן. היא הציצה.
אין לי שום מושג, אם ראתה אותי או לא. היא המשיכה...
הסתכלה קצת פנימה, במן היסוס.
חיוך תמים וכ"כ מתוק, התנוסס על פניה.
אותה סיטואציה, או שאולי זאת פשוט הייתה התחושה, עשתה לי
משהו.
משהו, שאי אפשר כ"כ לתאר.
פתאום, בנביחה רועמת היא קמה. היא רצה אל השער והחלה במטר
נביחות אין סופי. נבהלתי. היא נבהלה.
היא השתהתה עוד רגע קט, וישר המשיכה ללכת.
הרגשתי פספוס. חרטה.
נותרתי ככה, ללא ידיעה.

כלבה ארורה.